אולם הנוסעים של המעבורת לכיוון האי לייטה בפיליפינים היה השבוע מלא עד אפס מקום. אלפי בני אדם המתינו בדריכות לשוב הביתה אל האי הנצור כמעט, לאחר שלא הצליחו ליצור קשר עם בני משפחותיהם. קשה היה שלא לחוש במתח שמזמן הרגע הזה - מי ימצא את בני משפחתו בחיים ומי יגלה חורבן מוות.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"לא שמעתי שום דבר מהמשפחה שלי מאז הטייפון, אז אני פשוט נוסע לשם ומקווה לטוב", אומר ארדי, סטודנט ממנילה. כבר ימים הוא מחפש מקום פנוי בספינות המפליגות לכיוון טקלובן. "אני מכין את עצמי לגרוע מכל. אני מתכונן לראות מקום שונה לגמרי מהמקום היפהפה שבו גדלתי".
לאחר הפלגה של ארבע שעות אנחנו מגיעים לאורמוק - העיר הראשונה בדרך לטקלובן. שולי הטייפון הגיעו גם לכאן, מרמזים על הצפוי בהמשך. בנמל יש רגע אחד של שמחה בתוך הטרגדיה האופפת את הכל, כשארדי מזהה את אחיו וחוסר הוודאות מסתיים.
"הגראנד זירו של הפיליפינים"
אנחנו עושים את הדרך יחד עם משלחת של רופאים ופרמדיקים ישראלים, כמעט הראשונים להגיע לאי ההרוס. עשרות קילומטרים משם כבר שולטים הרעב והייאוש. אחד הרופאים מחלק מזון לכפריים, אלו שאיבדו בתוך שעה של טייפון את בתיהם, את רכושם, את פרנסתם.
ככל שמתקרבים ליעד, המראות הופכים קשים יותר ויותר. בתים הרוסים, עצים כרותים, על חשמל אין כלל מה לדבר. כל הזמן, ביום ובלילה, נמשכת תנועת הפליטים הבורחים ברגל מהתופת. חלקם עוצרים אותנו בגשם השוטף ומבקשים מרפא. עשרה קילומטרים מטקלובן, פגשנו את ג'ו וחמשת ילדיו. "זה ה'גראנד זירו' של הפיליפינים", הוא אומר. "עכשיו אפשר להריח מסריח. יש פה גוויה של בן אדם איפשהו. את המתים פשוט משאירים ברחוב".
כוחות החילוץ מתרכזים בטקלובן, אבל אל הכפרים השכנים איש עדיין לא הגיע. אנחנו כמעט לבד. השקט כאן חונק, מדכא עד אימה. לפרקים אתה מרגיש כמו בסצנה של סרט אפוקליפטי על חורבן העולם, אבל אין לאן לברוח - ההרס והמוות מלווים אותך לכל אשר תלך.
"אנשים יהרגו כדי להאכיל את המשפחה"
צלצול פעמונים מבשר שהגענו ללב החורבן - טקלובן. מסביב מראות קשים של הרס. בתי העץ והאבן קרסו, גופות שוכבות במאות על הקרקע, ממתינות שמישהו יקבור אותן, אך לשווא. עשרות אלפי חסרי בית מנסים למצוא מקלט תחת כל קורת גג אפשרית, אלא שכאלו כמעט ואין בנמצא. בכל מקום תורים בלתי נגמרים של אנשים המבקשים כמה ליטרים של מים. היו מי שסיפרו שלא אכלו ימים. לכסף אין כאן ערך, החנויות כולן נבזזו או נהרסו. בכאוס הזה, צבא הפיליפינים הכריז על משטר צבאי. בערב מוטל עוצר על האי.
"אנשים יהרגו אחד את השני רק כדי להאכיל את המשפחות שלהם", חוזה ג'ו. האם תתגשם נבואת הזעם הזו? רק ימים יגידו. אנחנו עזבנו ארץ הרוסה שאנשיה חשים שננטשו בידי הממשלה, שמתקשה ולעיתים מקשה לעזור להם. במקומות שבהם יש אנשים רעבים, לא מפתיע אם השליט הבא יהיה דווקא הכאוס.