בשטף הדיווחים אודות רמת הקרינה המסוכנת סביב הכור הגרעיני בפוקושימה, יפן, קל מאוד לשכוח את האסון ההומניטרי איתו מתמודדים האזרחים. הארץ הרוסה, הגופות ממשיכות להתגלות ובשגרת האסון של השבועות האחרונים בצפון יפן שאחרי פגיעת הצונאמי, נותר לאזרחים רק מעט מאוד זמן להתאבל.
הוריו ושני אחיו של רוגי סיגאוורה בן השש שנהרג ליוו אותו בדרכו האחרונה ונפרדו ממנו במבט חטוף, כשגופתו הושכבה במגרש החנייה של מרכז החירום וכוסתה בשמיכה. הרבה מעבר לכך, הם לא היו יכולים להרשות לעצמם.
בני המשפחה התייפחו סביב גופת הילד, אך אביו ניסה להרגיע את סערת הרוחות. "אל תוותרו על התקווה. המשיכו לחיות למען בני", אמר לנוכחים. זמן קצר חלף עד שלמקום הגיע טנדר שהעמיס עליו את רוגי הקטן, יחד עם הזכרונות מהחיים הצעירים שלקח גל הענק.
הסבל שלא ניתן למדוד
האסון ביפן לא נמדד לא רק בנזקים ובעוצמת הקרינה הרדיואקטיביות שנפלטת, אלא אולי בעיקר בסבל האנושי. מאטסיו איוואהנה, בת 93, הצליחה בקושי רב להימלט על נפשה מאימת הצונאמי. כעת, בשבועות שאחרי האסון, היא חולה ומצבה רק הולך ומידרדר בכל יום שהיא מעבירה במקלט הציבורי.
"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה נכדתה המבוהלת, אמיקו סאטו. "אני מנסה להתמודד עם זה בכל יום". ניצולה אחרת, קאיקו נגאיומה, סיפרה בתסכול כי "שבעה או שמונה מבני משפחתי נעדרים". אחד מהם הוא בנה הוטו, בן שמונה. לפי ההערכות הוא אינו בחיים, וגופתו נסחפה על-ידי הצונאמי מבית הספר שבו למד.
מתוך 108 התלמידים בבית הספר היסודי הישינמאקי שבצפון המדינה, מסנדיי, מוגדרים 77 מהם מתים או נעדרים. המוסד נשטף על ידי גלי הענק, והותיר אחריו תיקי גב שעדיין מונחים בכיתות.
שומרים על איפוק, למען הילדים
לצד בנה, אומרת קאיקו: "אני לא בסדר, ברור שאני לא בסדר. אבל יש לי ילד. אני רואה שהוא מעמיד פני שמח כדי שלא נדאג לו".
מי שכבר לא מצליחים לעצור את פרץ הדמעות הם עובדי העירייה, שלמרות התנאים הקשים עושים הכל כדי להציל חיים. הם כבר בוכים תוך כדי עבודה: "אני לא רוצה לאבד את העיר שלי, אני רוצה שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו. לא אוותר על כך", סיפר אחד מהם. נראה כי רוח הקרב היא אחד הגורמים היחידים שמצליחים לשמור על הקהילה המתפוררת, מוכת האסון.