עדות מקרוב על מצב הפליטים שנמלטו מהזוועות: קבוצת מתנדבים ישראלית הגיעה השבוע לאי היווני לסבוס, אליו מגיעים פליטים ומהגרים רבים בדרכם לאירופה. אחד מהם, שי זבדי, תיעד כיצד אי התיירות והנופש הפופולרי הפך למקלט מדיני, את שגרת יומם של המבוגרים והילדים שברחו מארצותיהם ואת רגעי החסד הקטנים והאישיים שחושפים את סיפורם של מבקשי המקלט.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"האי מהווה את אחד היעדים העיקריים, אם לא העיקרי שבהם, בתהליך ההגעה לאירופה של הפליטים", הסביר שי. הוא הגיע עם קבוצת מתנדבים נוספים מטעם AJC, הוועד היהודי-אמריקני, כדי לסייע לפליטים שמגיעים בסירות לחופי האי ומשם צועדים עשרות קילומטרים לעיר הבירה ומחנות הפליטים המאורגנים. מדובר באחת ההתארגנויות הגדולות באי, שיצרה מספר מפגשים מעניינים בין מספר מתנדבים יהודים וחדורי מוטיבציה לבין מבקשי המקלט המוסלמים ברובם.
"על הסירות מגיעות משפחות, ילדים ומבוגרים, קשישים ותינוקות, שהשאירו את כל רכושם מאחוריהם ושילמו את מיטב כספם כדי שיבריחו אותם לתוך אירופה", הוסיף. לפליטים שפגשו המתנדבים בחופי האי אין כל ציוד, מזון או בגדים. שי סיפר שרק לחלקם יש כסף להמשך המסע.
צוות הסיוע הרפואי של ארגון IsraAid התמקם בחוף הצפוני של האי על מנת להעניק טיפול רפואי ראשוני לפליטים שמגיעים לאי, ובימים האחרונים החלו גם הסעות מאורגנות לעבר מרכז האי. מתנדבי הארגון חולקו לשלושה צוותים: רפואה, סיוע פסיכו-סוציולוגי וחלוקת מזון וציוד. שי סייע לעבודת כל הצוותים, אך בעיקר לצוות החלוקה. הוא ציין כי הצוות הפסיכו-סוציולוגי מורכב מעובדים סוציאליים ערבים-ישראלים שמנסים להקל על סבלם של הפליטים.
"המבריחים איימו עלינו בנשק"
בכל יום מגיעים לאי לסבוס 4,000-5,000 פליטים חדשים, על פי הנתונים שאספו המתנדבים. דרך הכניסה העיקרית שלהם היא דרך החוף שנמצא בצדו הצפוני של האי וקרוב לגבול עם טורקיה. משם הם יוצאים בסירות גומי שמיועדות ל-15 אנשים, אך מכילות בדרך כלל כ-30 פליטים ואף 50. הפליטים סיפרו כי המבריחים נמצאים איתם על הסירות ומאיימים עליהם בנשק כדי ש"יפנו את הסירה לשימוש חוזר".
פליטים רבים מגיעים מסוריה, אך כמות בלתי מבוטלת של פליטים ומבקשי מקלט מגיעה ממדינות שונות – פליטים מעירק שבורחים מדאע"ש, פליטים מאירן, שבורחים מהמשטר, פליטים כורדים נרדפים, פליטים מאפגניסטן שבורחים מהטאליבן ופליטים ממדינות נוספות כמו פקיסטן, בנגדלש וסומליה שמחפשים לעצמם עתיד טוב יותר ובטוח יותר. הפליטים מחולקים לשתי קבוצות: משפחות שמגיעות עם ילדים, וגברים צעירים שמחפשים עתיד כלכלי יציב יותר.
ברחובות העיר מיטליני, בירת לסבוס, כמעט ולא שומעים יוונית בימים אלו: שי וחבריו זיהו בעיקר ערבית, פרסית ואורדו ברחובות. "מרגיש כאילו יש יותר פליטים מאזרחים בעיר. הפליטים נמצאים ברחובות בכל מקום וחיים שם, עד שהם מצליחים לרכוש כרטיסים להפלגה לאתונה", הסביר. לאחר שקיבלו תעודה שמסדירה את מעמדם, מותר למבקשי המקלט לנוע ברחבי יוון. כעת, לאחר סגירת שערי מדינות אירופה, הם ניצבים בפני אתגר מכיוון שאין להם אפשרות להיכנס לתוך היבשת.
"הפליטים מיואשים, הם מבינים שהחלום לא יתגשם"
תושבי לסבוס מקבלים את שהות הפליטים באהבה ובשמחה: שי ציין כי חלק מהתושבים אפילו מציעים למבקשי המקלט טרמפים, שתייה ואוכל בחינם או בתשלום, באמצעות קיוסקים מאולתרים שהוקמו. בימים האחרונים ירד גשם במיטליני, ועסקים רבים פתחו את חדרי הלובי שלהם ואיפשרו לפליטים לשהות בהם. הפליטים, מצדם, אסירי תודה לכל מי שמסייע להם. שי וחבריו הוסיפו כי "הפליטים מודעים לכך שכאן, ביוון, הם מוגנים" ועל כן לא גונבים או בוזזים רכוש באי.
בלסבוס קיימים שלושה מחנות מרכזיים לפליטים: קרטיפה, מוריה וביקפה. מחנהקארה טפה מנוהל על ידי משרד הפנים היווני ומיועד לפליטים שלא הגיעו מסוריה. "פגשנו שם משפחות ממדינות רבות – בעיקר אפגניסטן ועירק, אבל גם פקיסטן ואפילו סומליה. המחנה כולל אוהלים במצב רעוע, וילדים שמתרוצצים בכל מקום בחוסר מעש. פליטים רבים מציגים את עצמם כסורים, למרות שאינם כאלה בכלל – עירקים, אפגנים ועוד", הוסיף שי, "נראה שהם מנסים להיכנס לאירופה באמצעות הרחמים על המצב המורכב בסוריה".
שי חלק עימנו את התחושות הקשות של מבקשי המקלט שממתינים לישועה: "הפליטים מיואשים. הם מבינים שהחלום שהובטח להם כבר לא יתגשם. פליט אפגני ששוחחנו עמו בכה על כך שלא נותר לו כסף למזון ולשתייה, מכיוון שהוציא את כולו על ההברחה ליוון".
מחנהקארה טפה נמצא על הר, וכולל אוהלים מאולתרים רבים. המתחם עצמו היה בעבר בסיס משטרתי ולכן הוא מוקף גדרות תיל. "הפליטים בו מרגישים בטוחים, אך דואגים לעתידם", ציין שי - שאמר כי לדעתו המחנה "אינו מהווה סביבה חיובית לחיות בה". הילדים אותם פגש שי שיחקו בין פחי הזבל שעלו על גדותיהם, ולאחרונה זכו לביקור משמח של שתי ליצניות רפואיות שהגיעו במיוחד על מנת לשעשע אותם ולהפיג את המחשבות הקשות.
הישראלים חילקו לסורים מנשאים לתינוקות הבוכיים
המתנדבים הישראלים שהגיעו לאי לא רק מסייעים בטיפול בפליטים אלא גם משוחחים איתם על החוויות הקשות שעברו: אחד הפליטים, שהגיע במקור מעירק, קיבל התקף חרדה עם הגיעו למחנה והיה בטוח שהטרוריסטים רדפו אחריו עד לאי. אחד מהעובדים הסוציאליים במחנה הצליח להרגיע אותו ולסייע בהעברתו למחנה אחר.
המחנה השני, מוריה, מיועד לפליטים שהגיעו מסוריה בלבד ומנוהל על ידי הנציב העליון של האו"ם לפליטים. במחנה יש "חדר מיון ראשוני" לבירור פרטי המהגרים והסדרת המעמד שלהם מול האו"ם, לצד 50 אוהלים גדולים למשפחות. שי הסביר כי המחנה הארעי מלוכלך מאוד: "בקבוקים, שאריות ובגדים מלוכלכים מושלכים בכל מקום, והפליטים לא מנקים אותו מכיוון שהם יודעים שאו-טו-טו הם עוזבים".
מדובר למעשה בחניון ענק למשפחות, שהשבוע התמלא עד אפס מקום באלפי מבקשי מקלט. במחנה ראו המתנדבים נשים רבות בהריון וגם תינוקות וילדים קטנים. "האימהות לא הצליחו להשתלט על הילדים, שחיפשו תעסוקה בכל מקום. חלק מהנשים התעייפו מלהחזיק את התינוקות על הידיים, ולכן חילקנו מנשאי תינוקות רבים, שפתרו את הבעיה הזו", הוסיף שי.
הסיפורים שחלק מהפליטים במחנה סיפרו למתנדבים היו מזעזעים במיוחד: הלא, בשנות השלושים לחייה, הגיעה מסוריה יחד עם משפחתה - שתי אחיותיה, בעליהן וארבעה ילדים. "הן היו לחוצות ובכו. הן סיפרו לנו שמאז אתמול, היום בו ירדו אל החוף בלסבוס, הן לא אכלו דבר ובקושי שתו", שחזר שי את השיחה.
"הנער ראה את דאע"ש עורפים ראשים בכפר"
הלא סיפרה למתנדבים שהיא נמצאת בחודש החמישי להריונה - ואיבדה את הויטמינים שהיא זקוקה להם במהלך ההפלגה. המתנדבים ניסו לאתר תרופות עבורה במתחם אך לא הצליחו: "הבאנו לה ולאחיותיה מזון וכמות בקבוקי מים, ודאגנו שרופאה מארגון 'רופאים ללא גבולות' תפגוש את הלא – וכך אכן היה".
מחמד בן ה-15 הגיע מסוריה יחד עם הוריו, וחלק את סיפור חייו באמצעות ציור: המתנדבים ערכו לילדים פעילות ציור להפגת המתח. מוחמד תיאר דרך הציור כי הוא והוריו ברחו מסוריה לאחר שנתקלו בדאע"ש ובתופת המלחמה. "הוא ראה את אנשי דאע"ש פושטים על כפרים וראשים נערפים", אמר שי. "בזמן המעבר דרך טורקיה הם חוו איומים ואלימות מצד המבריחים הטורקים, שכללו גם ירי לעברם". מחמד הוסיף כי ביוון הוא מרגיש בטוח יותר.
לינט בת החמש הגיעה עם משפחתה מסוריה לאחר שברחו מהקרבות: בני המשפחה נמלטו דרך טורקיה שם שהו במשך חודש, עד שהצליחו למצוא דרך לעלות על סירה שתבריח אותם ליוון. הסירה יצאה בסוף השבוע שעבר, והיו עליה 28 אנשים למרות שהיא מיועדת ל-15 איש בלבד.
באמצע הדרך נגמר הדלק למנוע של הסירה, ובמהלך ניסיון למלא דלק נכנסו מים למיכל והחלה מהומה על הסירה העמוסה ובסופה הסירה התהפכה. הפליטים שהו במים למעלה משש שעות, עד שאחד הפליטים העירקיים ששחה עד לאי והזעיק חילוץ. כאשר הגיעו הכוחות, לינט גילתה שאחותה לא איתם – ורק לאחר כמה ימים גופתה נמצאה. המשפחה עדיין מנסה להביא אותה לקבורה בגרמניה, שם נמצאת חלק מהמשפחה.
"הפנים העצובות של המלחמה"
המחנה השלישי באי נקרא ביקפה, והוא מיועד בעיקר לפליטים שזקוקים לטיפול רפואי. "במחנה נמצאות משפחות, פליטים עם פציעות קשות - קטוע רגליים, חולה סרטן ופצוע ירי, למשל - והם זוכים לטיפול מסור של מתנדבים שמסייעים להם בכל דבר, החל ממזון ופעילויות לילדים ועד להסדרת מעמדם מול הרשויות", תיאר שי.
המחנה הוקם על ידי שתי אחיות יווניות, במתחם ששימש פעם פנימייה לנוער, והוא כולל מבנה שבו ניתן להעניק טיפולים רפואיים. שי סיפר כי מדובר במחנה קטן מאוד, שיכול להכיל עד 100 פליטים. הפצועים במחנה, בהם ילדים רבים, מורשים להביא את המשפחות שלהם לאי. התחלופה במקום יחסית רבה, ואת "שיא" השהייה במחנה קבעה משפחה שנמלטה מאירן ושהתה במקום במשך חודש.
אחת האחיות שמנהלת את המחנה סיפרה למתנדבים הישראלים כי היא הופתעה לראות אנשים צעירים כל כך עם פציעות קשות: בחור בן 22 שהצוות נאלץ לכרות את רגליו וצעיר בן 20 שהגיע עם קליעים בגב ונזקק לטיפול מסובך. לדבריה, המחנה הוא "הפנים של המלחמה – כאן נמצאים הפצועים האמיתיים, ככה זה מרגיש להיות במצב של מלחמה".
הפליטים מגיעים חסרי כל, ומספרים סיפורים שהצוותים התקשו להכיל: "כשילד מספר עם דמעות בעיניים שהוא ברח מירי שבוצע לעברו, רק כי אינו תומך במשטר בסוריה, קשה מאוד להבין את הזוועה שעברה עליו", שחזר שי. במהלך העבודה נתקלו אנשי הצוות פעמים רבות במבטים ההלומים של הילדים, שהעידו לדברי שי על חוסר התקווה ועל תמימות שמהולה בייאוש מוסתר. "אין הרבה דרכים לסייע לילדים הללו, שכל בקשתם הייתה לחיות בביטחון ובשלום - ונאלצו לברוח מבתיהם", הוא ציין.
למרות החשש הראשוני, התקשורת של שי עם מבקשי המקלט המוסלמים הייתה טובה וחיובית: "פליטים ששוחחתי עמם שמחו לשמוע שאני ישראלי ויהודי". אחד מהם, צלם במקצועו שנמלט מסוריה בגלל הקרבות, התיידד עם שי וחלק עימו טיפים לצילום. כאשר שי חשף בפניו כי הוא ישראלי, התגובה הייתה מפתיעה לטובה: "הוא שמח לשמוע. הוא תיאר את חיפה כאחת הערים היפות בעולם ואף טען שביקר בה פעם".
גם עם אחד המתנדבים, סורי שחי בבלגיה בשנים האחרונות, מצא שי שפה משותפת לאחר שהבינו כי בהתנדבות הומניטרית שכזו אין מקום לפוליטיקה ולמוצא. "המפגש עם ישראלי בחוף שבא לסייע לפליטים מסוריה ומעירק הפתיע אותו מאוד. הוא לא חשב שנוכל 'להתגבר על האיבה' בין המדינות – אך גילה שההיפך הוא הנכון", סיכם שי את החוויה החיובית ששינתה דעות קדומות.
לפניות לכתב: MatanH@Ch2news.tv