באוגוסט 1941 דפקו שוטרים צרפתים שסרו למרותם של הנאצים על דלת ביתו של יששכר פרקט, אז נער יהודי בן 16. "איפה פרקט יוסף?", הם שאלו והתכוונו לאביו. "הוא לא בבית", השיב. "ומי זה יששה?", שאלו תוך שהם מעוותים את השם היהודי. "אני לא יודע", הוא השיב בהחלטה של רגע, למרות שהבין מיד שהם מתכוונים אליו. השוטרים עזבו באכזבה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
כנראה שבזכות הרגע הזה, שבו סבא שלי (היום בן 92) אלתר ואמר לשוטרים שהוא זה לא הוא - אני פה היום. הרגע הזה, ועוד צבר בלתי נתפס של צירופי מקרים.
מלחמת העולם השנייה תפסה את סבא שלי, שני אחיו והוריו בפריז, אליה היגרו מפולין. רגע לפני שהחל המבצע הגדול ללכידת היהודים בעיר האורות, הם קיבלו מידע מקדים ומיהרו לחצר פנימית של בית המלאכה בו עבד אב המשפחה. שם, הבטיח אחד ממכריהם להסתכן ולהסתיר אותם בחדר פנימי. סיפור "אנה פרנק" המשפחתי שלנו – 5 נפשות בחדר אחד – נמשך שנתיים וחודש.
נעורים כלואים
"שנתיים לא יצאתי משער החצר", הוא מספר בהתרגשות. "גיל 17, שיא הנעורים, ואני כלוא". אחיו הקטן היה אז בן 9 והיה היחיד מבני המשפחה שעזב את החצר בתקופה הזו. "הוא הוריד את הטלאי הצהוב ויצא החוצה לקנות מזון", תיאר את מלחמת ההישרדות היומיומית.
אחד הדברים שסייעו לסבא להעביר את הזמן בחדר המסתור היה משחק השחמט. הוא לא הכיר אותו עד המלחמה, אבל יהודי אחר בשם קרייזמן, שהסתתר גם הוא באותו מתחם, לימד אותו את המשחק. וכשחנות צעצועים לא ממש זמינה בעת מלחמה, הכין לו אותו יהודי לוח שחמט מלוח עץ שמצא ולימד אותו את המשחק.
חוץ מהשחמט, שום דבר לא היה נורמלי בחיי משפחת פרקט במסתור. "בתוך בית המלאכה הזה לא היה בית שימוש", הוא משחזר. "השירותים היו בין שתי קומות ואי אפשר היה לצאת לשם בלילה. לא הייתה מקלחת". את אמצעי החימום לא ניתן היה להדליק בלילות הקרים כי עשן מיתמר באמצע הלילה מאזור בתי מלאכה מיד היה חושף את המשפחה היהודית המסתתרת מאימת הנאצים ועוזריהם.
תמונת הניצחון
ב-25 באוגוסט 1944 חיילים אמריקנים משחררים את פריז. כל הגברים של משפחת פרקט נושמים לרווחה ויוצאים מהמסתור, עוזבים את החצר אחרי שנתיים. אבל דווקא בסוף הטוב, אם אפשר בכלל להגיד "טוב" על משהו שקרה בימים האלה, הדמעות חונקות את גרונו של סבא כל פעם מחדש כשהוא מתאר את הרגע הזה.
"אמא שלי, גם אחרי שנתיים וחודש במחבוא, לא הסכימה לצאת מהחדר", הוא מתאר בעצב. "היא לא האמינה שהסכנה חלפה. אבא שלי יצא לרחובות וחזר רק כשהצליח לאתר חייל אמריקני, יהודי, דובר יידיש. הוא הכניס אותו לחדר כדי שאמא תאמין שהמלחמה נגמרה. רק אז היא הסכימה לצאת". אחר כך ירדו כולם לרחוב והצטלמו עם החייל היהודי. תמונת הניצחון הפרטית שלהם.
לאחרונה איתרנו את לוח העץ, לוח השחמט, בבוידעם בביתו של סבי. יחד איתו הלכנו להפקיד את הלוח במחסן החפצים של "יד ושם" במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים". "אותו יהודי, קרייזמן, בנה לוח וגם כלים", סיפר סבא לעובדת יד ושם. "הוא לימד אותי להבדיל בין הכלים, בין סוסים לבין המלכה, וכך למדתי לשחק".
סבא הקפיד ללמד את המשחק את כל ילדיו, נכדיו וגם כבר חלק מניניו. כך נשאר לנו בשושלת להעביר הלאה מדור לדור לא רק זיכרון של תקופה אפלה, אלא גם את חוקי המשחק שעזרו לסבא לנצח.
ניצולי שואה ובני משפחותיהם שמעוניינים להעביר חפצים אישיים מתקופת השואה לפרויקט "לאסוף את השברים" יכולים לפנות ליד ושם.