לפעמים נראה כי אין סוף לסיפורים הנרקמים סביב הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. זהו סיפורם של שני אסירים פלסטינים משוחררים, בשנות ה-50 לחייהם, שלא מתביישים לומר בפה מלא: היה לנו טוב יותר בבית הכלא הישראלי מאשר בחיים שעוברים עלינו כעת, בחופש.
האסיר המשוחרר מוחמד קבהה עדיין מחפש אחר חיים טובים יותר בעיר ג'נין, לאחר ששוחרר מבית הכלא הישראלי לפני יותר מחודשיים. הוא ישב בכלא הישראלי יותר משש שנים. "לא ציפיתי שיפרסו בפניי שטיח אדום, אך הופתעתי מהמצב והחיים הקשים בגדה המערבית", הוא אומר.
למרות שקבהה שב לעבודתו כשוטר במשטרה הפלסטינית, הוא עדיין מרגיש שמשהו מהותי חסר בחייו. ה"משהו החסר", הוא ככל הנראה, בראש ובראשונה, הכסף בכיס. "המשכורת שאני מרוויח כעת אינה משתווה לכסף שקיבלתי בשנים בהן הייתי כלוא", הוא אומר.
לפעמים חלומות מתנפצים
שאדי מותואסי, חברו של קבהה, שישב גם הוא בבית הכלא הישראלי יותר משש שנים ושהשתחרר יחד עם מוחמד באוגוסט האחרון במסגרת המחווה לאבו-מאזן בה שוחררו 198 אסירים, מחפש גם כן עבודה - בעיר רמאללה. בשל העובדה שנכשל עד כה במשימתו, הוא חושב ש"חלומו התנפץ". "אפילו המשכורות שמקבלים כאן לא משתוות לכספים שהיינו מקבלים במהלך השנים שהיינו כלואים בבתי הכלא הישראלים", הוא מחזק את דברי חברו.
שני האסירים לשעבר העניקו ראיון מיוחד לכתב אחד העיתונים הפופולריים בעולם הערבי, "א-שרק אל-אווסט", היוצא לאור בלונדון. בפה מלא שניהם אומרים: "הלוואי ולא היו משחררים אותנו. החופש טוב ומהנה - אך בית הכלא היה טוב יותר".
אשתו לעתיד של מוחמד אומרת כי במהלך ישיבתו בבית הכלא הישראלי, היה באפשרותה לפגוש אותו באופן קבוע, אולם כעת, עם שחרורו, נוצר מצב בו בין שניהם, הגרים בנפרד סמוך לג'נין, נמצא כוח צה"ל המונע כל מעבר, למעט מקרים בהם ניתנים אישורים מיוחדים. "מיום שחרורי עד היום לא הייתי בביתה של ארוסתי", אומר מוחמד. "לא לי ולא לה יש אישורים מתאימים לכך. תחושת המחסור שחוויתי בכל תקופת שהותי בכלא הישראלי מלווה אותי כעת גם מחוץ לבית הכלא".
מוחמד מדבר גם על אופי מרקם האוכלוסייה שהשתנה במהלך תקופת שהותו בכלא. "הסוגייה הפלסטינית מתמסמסת", הוא מאבחן. "האזרחים לא מתעניינים עוד בסוגייה הלאומית - כולם מדברים רק על הכלכלה. הדבר משפיע באופן ישיר על האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. לא מתעניינים מספיק באסירים".
אין כבוד
קבהה ממשיך ומספר על כפיות הטובה, לדבריו, הקיימת היום בחברה הפלסטינית. "היום מישהו לא יכול לעבור ברחוב ולבקש אפילו 20 שקל מחברו", הוא אומר. "הרשות הפלסטינית לא מקבלת לשורותיה עובדים מבוגרים שעברו גיל מסוים. בישראל גם לא מקבלים אותנו כי מחשיבים אותנו ל'מחבלים', כך שנוצר מצב של תסכול רב בקרב האסירים המבוגרים המשתחררים. הקדשנו את השנים הטובות שלנו לשירות הרשות הפלסטינית, לאחר מכן ישבנו מספר שנים בכלא, ועכשיו כשאנחנו יוצאים - איננו זוכים לשום הערכה. בתנאים האלה היה שווה להישאר בבית הכלא. שם היה עדיף. שם לפחות התייחסו אלינו בכבוד".
ובחזרה למותואסי: הוא טוען כי פנה מספר פעמים לשר האסירים הפלסטינים בבקשה לקבלת עבודה. הוא לא קיבל שום תשובה. "לרשות אין כל רצון להעסיק אותי", הוא מסביר. "זה פשוט גורם לנו להרגיש כאילו אנו מהווים עול על החברה הפלסטינית".
מותואסי ממשיך בביקורת קשה על הרשות הפלסטינית. "גם טקס קבלת הפנים שערכו לנו עם שובנו מבית הכלא הישראלי היה כולו מופע לתקשורת", הוא מאשים. "אפילו לפוסטרים שנתלו ברחובות הגדה המערבית, לבקלאווה שחולקה ולקפה שהוגש לא דאגה הרשות".
סיפורם של מוחמד ושאדי הוא רק טיפה בים בשלל סיפורים של אזרחים פלסטינים שקיבלו את חייהם בחזרה מישראל - אך ננטשו בידי הרשות. ברוב המקרים, שלא באשמתה, ובעיקר בשל חוסר יכולתה להתמודד עם בעיות סוציאליות כה רבות.