שני מיליון תושבים שמתגוררים בשטח של 360 קילומטרים רבועים, המקום הצפוף ביותר בעולם. כבר 11 שנים שרצועת עזה סגורה, נצורה מכל הכיוונים, מאז השתלט עליה חמאס באלימות. עזה הספיקה מאז לעבור שלוש מלחמות, המצב הכלכלי גרוע מאי פעם, הייאוש שולט בכל מקום. ודווקא ככל שהלכו התנאים והידרדרו, הפסקנו לראות את התמונות ובעיקר לשמוע את הקולות משם. תחת שלטון חמאס עזה נסגרה בפני תקשורת ישראלית. מכאן החשיבות של התמונות האלה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
לפחות שלוש פעמים ביום מחרוס עושה את המסע הזה – עם העגלה המאולתרת שלו הוא יוצא מהבית למעין טרק קטן, צועד בחולות חאן יונס בשכונות שמזכירות את שכונות העוני של בומביי או אפילו פאבלות ברזילאיות. אבל הוא לא היחיד, חבריו מצטרפים אליו. המשותף לכולם – הבקבוקים שהם נושאים בדרך לברזייה המעופשת, מעיין החיים של חאן יונס. אחרי דקות ארוכות של הליכה מתברר שזה היה לשווא. "עברנו את כל המרחק הזה לחינם", הוא מסביר. "באתי למלא מים והכול נגמר. מים מתוקים לא מגיעים אלינו".
"מי שלא מוצא חן בעיניו, ישתה מהמים של עזה", נהג ערפאת לומר - אלא שבאופן אירוני, אולי טראגי, העזתים הם אלו שנאלצים להתקיים ממי הים שלהם. בעזה של 2018, 97% מהמים מזוהמים ולא ראויים לשתייה. המים מגיעים לברזים אחת לחמישה ימים בממוצע, ולרוב הם מלוחים.
"כשאנחנו רוצים מים מתוקים אנחנו הולכים, ממלאים, ואנחנו גם נאלצים לקנות מים כדי שהילדים ישתו, אין מים", מתארת עאישה, תושבת דיר אל בלח. מחמוד פרוואנה מ"נהר אלבארד", מערבית לחאן יונס, מסביר כי "אין לי מים כי אין לי כסף לשלם עבורם, מוכרים לי קוב בשני שקל". שני שקלים, מסתבר, הם סכום לא מבוטל עבור חלק מהעזתים. אלא שהמים הם רק בעיה אחת כאן, ולאו דווקא הקשה ביותר.
הים של עזה, סמלה המסחרי ומקום הבילוי המועדף, הפך עם השנים מקום מפלט למובטלים, שמעבירים שם ימים שלמים בחוסר מעש. יוסוף, תושב זייתון, מתחיל עוד יום, שבו יאסוף שקל לשקל בדוכן הקפה שהקים. "גם במצב הזה אני צריך לחיות", הוא מסביר. "אנחנו בוגרי אוניברסיטאות, סיימנו תואר ונעשינו מובטלים".
הפנים האלה הם אלו שעומדים מאחורי המספרים הלא יאומנו של העוני בעזה: 65% מתושבי הרצועה חיים מתחת לקו העוני. הגורם הראשי לעוני הוא אבטלה, וכאן מסתבר שעזה כבשה את המקום הראשון בעולם – 44% מובטלים, כמעט כל אדם שני ברצועה. ונתון קשה נוסף – 63% מהצעירים בגיל העבודה יושבים בבית. ובניגוד למקומות אחרים, השכלה היא לא תנאי למציאת עבודה: בעזה ישנם 216 אלף אקדמאים שיושבים מובטלים בבית. כשהמספרים הם כאלה, לא מפתיע שסיר הלחץ העזתי מבעבע, מאיים להתפוצץ בכל רגע.
"אני רוצה בית אחר, אני לא רוצה אוכל, מצידי למות ברעב, אבל אני רוצה בית", אומרת מנאל מ"נהר אלבארד". "לתת מחסה לבניי ובנותיי בחדר אחד, בסלון, פה כולנו ישנים, 10 נפשות בחדר אחד". מחמוד פרוואנה מוסיף: "אנחנו חיים במזבלה, כל המחלות בעולם קיימות פה, כמעט מדי יום הילדים שלנו בבתי חולים".
אלא שהמפגעים הסביבתיים האלה לא משפיעים רק על עזה. חלק גדול מהביוב, למשל, שזורם ברחובות דיר אל בלח כמו במקומות אחרים ברצועה, מגיע לנחלים שזורמים בישראל. אבל נדמה שהבעיה הדחופה ביותר, הקשה ביותר, היא החשמל. באופן מפתיע חמאס וישראל נתפסות באחראיות משניות. עבור תושבי עזה האשם העיקרי במצב הוא אבו מאזן. הרשות הפלסטינית, המעסיק הגדול ביותר בעזה, החליטה לסגור את השאלטר, להעניש את חמאס. 63 אלף פקידי רשות מקבלים בשנה האחרונה רק 70% מהמשכורת. באופן אירוני, אבו מאזן מחזק בעזה דווקא את חמאס.
אבל למרות הכול, בעזה אין רעב. כמיליון איש נתמכים, גם על ידי אגודות צדקה אבל בעיקר על ידי אונר"א. אלא שהחרב האמריקנית מאיימת על המשך המימון שלו. מי שנאלץ לסייע הוא בעל הבית: בשלושת החודשים האחרונים חמאס משקיעה מיליון דולר בחודש בקצבאות סיוע לכעשרת אלפים משפחות.
באופן לא מפתיע, חלק מהמשפחות אסירות התודה הללו הלכו להפגין נגד ישראל סמוך לגדר. "יש כאלה שאומרים שאין קשר בין המצב הכלכלי בעזה לבין המהומות בגדר, אבל יש קשר הדוק", מסביר האלוף במילואים טל רוסו, לשעבר אלוף פיקוד הדרום. "ייאוש זה דבר שאפשר לשחק איתו".
התובנה הברורה ביותר היא שהייאוש בעזה משפיע על ישראל. גם אחרי שישראל נסוגה מעזה, זו ממשיכה לרדוף אחריה. בני הערובה של חמאס שם ממשיכים להיצמד בכוח. מי שחלם על התנתקות אמיתית מגלה שוב ושוב שכשרע בעזה, רע גם בישראל.