את הרבנית חיה, שמנהלת את גני הילדים ובתי הספר של חב"ד באודסה, פגשנו בתחילת המלחמה. אז עוד לא היה ברור מה יעלה בגורלם של 200 הילדים היתומים שהיו באחריותה. "אנחנו צריכים ניסים, אנחנו מתפללים אל הקדוש ברוך הוא. אנחנו לא יכולים לקום ולקחת את שמונת הילדים שלנו ולהגיד, 'אני את נפשי הצלתי'". חודש לתוך המלחמה, הצליחו לחלץ את היתומים מאוקראינה לברלין. חיה נשארה איתם שמונה חודשים, בעוד בעלה הרב וולף נשאר באודסה. לפני חודשיים, היא החליטה לחזור לאודסה סופית. לדבריה, "כשאת שומעת כמה נשק אמריקה שולחת לפה, את מבינה שזה לא משהו שהולך להיגמר מחר". צפו בחלק השני בפרויקט המיוחד
בבית הכנסת באודסה, בעלה של הרבנית חיה, הרב וולף, דואג לשמור על חיי הקהילה בין אזעקה להפצצה. כשפגשנו לפני שנה את בנם שמוליק, בן 11, הוא והחבר הכי טוב שלו הצהירו שיישארו פה. "אבא שלי הוא הרב פה והוא לא יכול לעזוב. או שאנחנו נישאר בבית או שנשב באיזשהו מקלט או משהו". היום הוא כבר בן 12, אפילו עוד יותר בוגר לגילו, ובודד - הילד היחיד מכיתתו שנשאר באודסה.
"זה בוודאי זה שינה אותי. לא כל יום עוברים מלחמה", הוא מעיד. "היום אני יודע איך להסתדר במצבים שונים. בהתחלה זה באמת היה ממש קשה, כשפתאום נכבה האור ואין אינטרנט, אין חשמל - אין כלום. מהשעה ארבע כבר מתחיל הלילה", הוא מספר על הקשיים - אבל נשאר קר רוח ומסביר שקיימים פתרונות: "הנה, הביאו נורות חירום והנה, יש גנרטור. לאט לאט צריך להתרגל למצב, אי אפשר כל הזמן להיות בהלם".
היעדר החשמל והחימום בחורף האוקראיני שמגיע גם למינוס 20 מעלות גובה מחיר בעיקר מהחלשים. למרות המאמצים הרבים של הרב, ניצולי השואה ששרדו את מלחמת העולם השנייה - לא מצליחים לשרוד את המלחמה הזאת. "שמונה שנים לא הייתה כאן פטירה אחת של זקן. בזמן המלחמה 18 זקנים נפטרו כאן, זקנים וזקנות", הוא אומר.
40 אחוזים מתשתיות החשמל והמים במדינה הופגזו וניזוקו מתחילת המלחמה. במיקולאייב, העיר שחסמה בגופה את החיילים הרוסים מלהגיע לאודסה - המצב קשה אפילו עוד יותר: אין מים לשתייה. "היה מאוד קשה. עד כדי כך, שכשהופסקה אספקת המים, היינו מחפשים ברזי כיבוי שבהם נאספו מים והמון אנשים הגיעו לקחת את אותם המים בדליים", נזכר יורי, תושב מיקולאייב.
מי שנשאר במיקולאייב הם בעיקר אנשים מבוגרים, שחלקם לא הצליחו לברוח וחלקם, כמו לודמילה, בחרו לחזור אפילו שהמלחמה נמשכת. "עוד ירו פה כשהגענו, והרבה, אבל אין כמו הבית, לא יכולתי להישאר שם", היא מספרת על בחירתה להישאר. "אז הולכים להביא מים, להביא לחם... זה קשה כמובן, הידיים כואבות".
ההרס מהמלחמה ניכר גם בבוצ'ה. "כשאני מסתכלת על הבניינים, על בתי הספר, אני נזכרת בגופות של אנשים שנורו והוטלו ברחובות. התמונות האלו עדיין עומדות לנגד עיניי", משחזרת סבטלנה תושבת בוצ'ה.
על אף כל הקשיים שהמלחמה הערימה על העם האוקראיני, נדמה שהאוקראינים עושים הכול כדי להוכיח לרוסים ולעצמם שהחיים ממשיכים, ואת שנהרס הם בונים מחדש. שעה נסיעה מבוצ'ה, בקייב, המציאות היא אחרת. אזעקה אמנם נשמעת ברקע ברחוב אבל אף אחד לא נעצר למשמע הקול הפתאומי.
אלא שגם בקייב, יש צורך בהתאמות. כך למשל, כשבינה, תלמידת תיכון, חוזרת הביתה, היא מקווה שתספיק להגיע בחלון הזמן שבו עוד יש אור וחימום בבית. "היינו במרתף בזמן האזעקה במשך שלושה שיעורים", היא מספרת. גם כשהחשמל נופל, היא לומדת בחדר קפוא וחשוך לאור פנס, כמי שמתעקשת להמשיך את חייה כרגיל.
בשנה הזאת, ששינתה את הסדר העולמי ואת חייהם של עשרות מיליוני אנשים, היינו עדים ליכולת ההסתגלות ותעצומות הנפש האדירות שיש לבני אדם. גם היום לאף אחד אין תשובה כיצד ומתי כל זה ייגמר, אבל אם התוכנית של פוטין הייתה להכניע את החיילים ולשבור את רוחם של האזרחים באוקראינה, נכון להיום, שנה אחרי, הוא מפסיד בשתי החזיתות.