בשתי פעמים שונות, אלפי מפגינים עיראקים נחושים פרצו במהלך השבוע האחרון לבניין הפרלמנט בבגדאד, ויצרו זעזוע ומהומה אדירים במדינה, שלאורך שנים הרוויחה ביושר תדמית מקרטעת ולא יציבה. המפגינים הרבים הם תומכיו הנלהבים של איש הדת הבכיר והמוכר מוקתדא א-סדר, שבמשך שני העשורים האחרונים הפך לאחד מגורמי הכוח העיקריים והחשובים ביותר בפוליטיקה העיראקית.
כבר קרוב לשנה שעיראק מתנהלת ללא ממשלה מתפקדת: מאז הבחירות בתחילת חודש אוקטובר לא הצליחו הגורמים הפוליטיים השונים להסכים על הקמת קואליציה חדשה, ונכשלו בהשגת הסכמות לבחירת ראש ממשלה. א-סדר עצמו הפך באוקטובר למנצח הגדול של הבחירות, לאחר שמפלגתו זכתה ב-73 מושבים בפרלמנט – כמעט פי 2 מהמפלגה הבאה אחריה. ולמרות זאת, לא הצליח הגוש הסדריסטי להביא להקמת ממשלה בתנאים שדורש מנהיגה: ללא מעורבות והשפעות של גורמים זרים.
במחאה על המשבר הפוליטי הקשה, אולי החמור ביותר מאז נפילתו של הרודן סדאם חוסין בשנת 2003, הורה א-סדר לכל חברי מפלגתו להתפטר מהפרלמנט לפני כמה שבועות. ההחלטה של א-סדר נועדה לשדר מסר ברור של אי-אמון במערכת הפוליטית בעיראק, והיוותה את יריית הפתיחה במאבקו לערוך שינויים מבניים גדולים. לאחר התפטרותם של 73 חברי מפלגתו, זכו פוליטיקאים אחרים להיכנס לפרלמנט במקומם. בשל כך, התחזק באופן לא מבוטל כוחן של המפלגות הפרו-איראניות בפרלמנט, שלאחר הבחירות מיהרו הכותרות להכריז על התרסקותן.
א-סדר, הכוח הפוליטי החזק ביותר בעיראק עם מיליוני תומכים ברחבי המדינה, הפך באחת לאופוזיציה בלבד. לאחר שהבין כי לא יצליח לפלס את דרכו ולקדם את מטרותיו באמצעות המשחק הפוליטי המוכר, הוא החליט לפעול בדרכים אחרות. ביום רביעי פרצו לראשונה אלפי תומכיו לתוך האזור הירוק בבגדאד, היכן שממוקמים כל מבני הממשל ובתי השגרירויות השונים, הנחשב לשמור ומאובטח במיוחד. בקלות גדולה יחסית הצליחו הפורעים לחדור את חומות האזור המבוצר, ופרצו לבניין הפרלמנט.
שלושה ימים לאחר מכן, ביום שבת, חזרו המפגינים ל"זירת הפשע". פעם נוספת הם התגברו בקלות גדולה על כוחות הביטחון במקום, שדווקא ניסו לעשות שימוש באמצעים לפיזור הפגנות ואף ביצעו ירי חי על פי חלק מהדיווחים. בניגוד לאירועים ביום רביעי, אז הורה א-סדר למפגינים לחזור לבתיהם בשלום, מפני שלטענתו הצליחו להעביר את המסר שלהם, מאז המהומות ביום שבת נותרו המפגינים בבניין הפרלמנט. במקביל לחגיגות, הריקודים והוונדליזם הרבים במקום, התמקמו מאות בני אדם בתוך הבניין החשוב, ילדים ומבוגרים כאחד. מזרנים נפרסו, דוכני מזון הוקמו, נרגילות וסיגריות הוצתו – והמפגינים הבהירו: הפעם, איש לא מתכוון להתפנות.
משבר פוליטי חסר תקדים
הפריצה לבניין הפרלמנט ביום שבת התרחשה ביום שבו תכננו המחוקקים העיראקים להתכנס ולבחור נשיא וראש ממשלה חדשים. הסיבה הרשמית והמרכזית לתחילת אירועי המחאה ביום רביעי הייתה החלטתה של "מסגרת התיאום", הבית הפוליטי של המפלגות הפרו-איראניות בעיראק, לבחור במוחמד א-סודאני, נאמן למשטר בטהראן, כמועמדה לראשות הממשלה.
לאחר המהומות כבר הודיע יו"ר הפרלמנט, מוחמד ח'לבוסי, על השהיית הפעילות הפוליטית במשכן עד להודעה חדשה. א-סדר מצידו שיגר מסר חד-משמעי לאנשיו: "דורשים רפורמה כללית בחוקה ובשיטת הממשל בעיראק. העיראקים חייבים להביא כעת לשינוי, ואם יפספסו אותו – זה יהיה סופה של המדינה".
מי שעומד בראשו של הגוש הפרו-איראני בפוליטיקה העיראקית הוא יריבו המר של מוקתדא א-סדר – ראש הממשלה לשעבר, נורי אל-מליכי. מפלגתו של אל-מליכי הפכה בבחירות למפלגה השנייה בגודלה בפרלמנט, לאחר מפלגתו של א-סדר, והוא זוכה לתמיכת כל הגורמים הנתמכים על ידי טהראן. מנגד, א-סדר מקדם במרץ בשנים האחרונות אג'נדה הקוראת לסלק גורמים זרים, העוינים את הלאומיות העיראקית מכל וכל.
על רקע המאבקים להקמת ממשלה, הגיע בשבועות האחרונים המתח בין השניים לנקודת רתיחה. בהקלטה שיחה פנימית שהודלפה לתקשורת נשמע אל-מליכי משוחח עם אחד ממקורביו, תוקף את א-סדר ומכנה אותו "מושחת" ו"גנב".
היריבות בין השניים לא התחילה כעת, וחוזרת שנים רבות לאחור. לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003, היה א-סדר (היום בן 48, אז בן 30) לאחד הגורמים החשובים בהתנגדות העיראקית לשהותם במדינה. א-סדר הוביל בעוז את "צבא המהדי", שלחם נגד הכוחות האמריקניים בדרום המדינה. אל-מליכי נבחר לראשות ממשלת עיראק בשנת 2006, והיה לראש הממשלה העיראקי הראשון שנבחר לאחר סדאם חוסין. עד לנסיגה האמריקנית ב-2011 ניהל עימם שיתוף פעולה יעיל ומוצלח, ובמסגרתו הצליחו האמריקנים למגר את פעילות צבא המהדי של א-סדר בשנת 2008. מאז, הרבה דם רע זורם ביניהם.
בעוד א-סדר שואף לסלק את הכוחות הזרים במדינה, הן האמריקניים והן האיראניים, אל-מליכי הפך במהלך השנים לאחד הגורמים המועדפים על טהראן. על רקע המשבר הפוליטי החמור, אין להתפלא מכך שבשבוע שעבר הגיע לבגדאד אסמעיל קא'אני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה. ביקורו האחרון של קא'אני מהווה אישור נוסף לעובדה שבחישה ישירה ופעילה בפוליטיקה העיראקית הפכה לאחת המטרות המובהקות של הנושא בתפקיד זה. זו אינה הפעם הראשונה שמבקר קא'אני בעיראק עבור קידום המטרות הפוליטיות הנוחות לטהראן, וגם קודמו בתפקיד, קאסם סולימאני, עשה זאת בכמה פעמים שונות. למעשה, הוא חוסל ב-3 בינואר 2020 לאחר שנחת בנמל התעופה בבגדאד במטרה להביא אז לבחירת ראש ממשלה שיתאים לאינטרסים של משטר האייאתללות באיראן.
מנהיג דתי חשוב, פוליטיקאי הפכפך ובלתי צפוי
מוקתדא א-סדר מגיע ממשפחה שיעית מיוחסת בעיר הקדושה נג'ף. דודו היה המנהיג הדתי מוחמד בקר א-סדר, מייסד תנועת הדעווה החשובה, שעד היום נחשבת כבסיס לפוליטיקה בעיראק בעידן שלאחר סדאם חוסין. בשנת 1980 הוציא סדאם את מוחמד בקר א-סדר להורג. בנוסף, בן דודו היה מוסא א-סדר, מי שייסד את תנועת אמל בלבנון וזכה לכינוי "האימאם הנעלם".
לאורך השנים, במקביל לפעילותו המיליטנטית והפוליטית, הפך א-סדר לגורם דתי חשוב מאוד בעיראק. לאורך השנים למד וביקר באיראן פעמים רבות, ונחשב לאחד מאנשי הדת החשובים בארץ הפרת והחידקל, גם אם לא מהבכירים ביותר שבה.
מהבחינה הפוליטית, נחשב א-סדר לגורם הפכפך ובלתי צפוי. כאמור, במשך כשני עשורים הוא מנהל קריירה ציבורית חשובה וענפה, וזוכה לאהדה רבה בעיראק. למרות זאת, הזינוק הגדול והדרמטי בכוחו חל במידה לא מבוטלת לאחר חיסולו של סולימאני, במקביל לעובדה שעד אז היה כוחם של הגורמים הפרו-איראניים בעיראק, שכמו הופעלו מרחוק על ידי סולימאני, גבוה בהרבה מזה של היום. על פניו, היעלמותו של סולימאני מהזירה העיראקית, גם אם פעל בה רק מאחורי הקלעים, העניקה לא-סדר את ההזדמנות לבלוט ולזרוח.
הקו הניצי שמקדם א-סדר לסילוק הנוכחות האיראנית במדינה ובפוליטיקה העיראקית התחזק במיוחד לאחר חיסול מפקד כוח קודס הקודם, וניכר כי נוכחותו של סולימאני לא אפשרה לו לעשות זאת באותם ימים. בחודשים האחרונים סיפק א-סדר כותרת נוספת שעשויה לעניין רבים מאיתנו: הוא קידם חקיקה בפרלמנט העיראקי נגד נורמליזציה עם ישראל. החוק החדש קובע כי מי שמקדם נורמליזציה עם ישראל, כולל קשרים עסקיים וכלכליים, עשוי לעמוד בפני גזר דין מוות.
ולמרות כוחו העצום של א-סדר, ספק אם המהלך האחרון שלו לשינוי ורפורמה בפוליטיקה העיראקית באמת יצליח. למרות המכה בבחירות, הנוכחות האיראנית בעיראק חזקה, איתנה, ונמצאת כמעט בכל תחום. גם אם הסנטימנט האנטי-איראני בעיראק מתחזק בהדרגה בשנים האחרונות, כבר מימי המחאה האדירים בסוף 2019, וגם אם יורשו של סולימאני לא מצליח למלא את החלל שנותר, עדיין קשה לראות כיצד נאמני טהראן ונתמכי משמרות המהפכה אכן עוזבים.