טל בן חיים, אחד הכדורגלנים הישראלים הגדולים בכל הזמנים, מוציא אוטוביוגרפיה. בן חיים, שכזכור שיחק בעבר בצ'לסי, מנצ'סטר סיטי, בולטון, סטנדרד ליאז' ועוד, קרא לספרו "כוח הרצון". ומדבר בהרחבה על הדרך מגיל שש ועד להפיכתו לסגן מלך ההופעות של נבחרת ישראל. לחצו לרכישה כאן.
=======
ק.פ.ר ירדה ליגה. קיבלתי אישור להתאמן איתם והבהרתי שאני לא מעוניין לשחק בליגה השנייה. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מסוכן השחקנים דודו דהאן: "גיא לוזון מונה למאמן סטנדרד ליאז' הבלגית ומעוניין להחתים אותך, זה משהו שתשקול? תהיה מוכן לעזוב את אנגליה לחוויה אחרת? תהיה שחקן מוביל! תשחק שנה שלמה את כל המשחקים".
"תן לי לחשוב על זה קצת", השבתי.
עדכנתי את אבי בהתפתחויות. האמת, רציתי קצת לשנות אווירה. כמובן שהעדפתי לשחק בארצות הברית, אבל בסופו של דבר זה לא יצא אל הפועל. דודו המשיך להתקשר ולהפעיל לחץ. לאחר שיחה נוספת עם אבא, השבתי לדודו שאשקול את הנושא, אבל זה תלוי בהצעה. "הם מוכנים לשלם 400 אלף אירו", השיב דודו.
"בשביל סכום כזה לא אעבור לבלגיה", השבתי.
"אני מציע שתיקח טיסה לכאן. אבוא לאסוף אותך מהשדה, ניפגש עם הבעלים, תראה את מתקן האימונים ותקבל החלטה", אמר. למחרת כבר הייתי על המטוס. נחַתִי בשדה התעופה בבריסל, דודו אסף אותי ונסענו כשעה וחצי לליאז', לפגישה עם בעלי המועדון בבית קפה. לפגישה הגיע גם המאמן הטרי גיא לוזון, שאותו פגשתי לראשונה. דיברנו קצת על כדורגל ועל השאיפות של המועדון. גיא הבהיר לבעלים שהוא מאוד רוצה אותי, ושלא אחתום בסכומים שהוא מציע לי. "אין לי הגנה מספיק טובה. אני חייב להחתים את טל, תן לו מה שהוא רוצה, הוא יחזיק לנו את ההגנה", אמר לו.
אחרי ששמעתי את גיא מדבר עליי ככה עם הבעלים, השתכנעתי. מאמן שכל כך רוצה אותי וממש מנהל עם הבעלים משא ומתן בשבילי כאילו הוא הסוכן שלי, מבהיר לי שאני הולך להיות הבלם הראשון שלו. סיפרתי לגיא מה היה לי בצ'לסי עם אברהם גרנט. החשש מהחוויה השלילית עם אברהם עדיין ליווה אותי. לאחר השיחה שיפר הבעלים את הצעתו בצורה משמעותית, ולאחר שיחה נוספת עם גיא ועם אבא שלי, השתכנעתי לחתום בליאז' לשנתיים.
למחרת בבוקר החוזה כבר היה מוכן. הגעתי למשרדים באצטדיון כדי לחתום, כאשר בערב יש לקבוצה משחק ראשון בגביע אופ"א. באותה העת שיחק בקבוצה שחקן ישראלי נוסף, החלוץ המצטיין דודו ביטון, שעבר לבלגיה אחרי עונה נהדרת בפולין. הגעתי למשחק עם דודו וחשכו עיניי: דגלי פלסטין הונפו ביציעים של הקהל הביתי, הקהל שלנו, של קבוצתי החדשה. כל נגיעה של דודו בכדור לוותה בבוז צורם מהקהל שלו. הייתי בשוק. בבוקר חתמתי על החוזה, ובערב אני מגלה שחלק מהקהל שלנו אנטישמי. ההתרגשות הגדולה מהחתימה על החוזה החדש ומהמעבר לקבוצה ולמדינה חדשה, התחלפה במהרה בתחושת חרטה גדולה. אבל זה היה מאוחר מדי. למחרת בבוקר הגעתי למתחם האימונים והופתעתי לטובה: תנאים מהשורה הראשונה – חדר הלבשה חדש, חדר כושר, חדרי טיפולים, חדר אסיפות עם שולחן סנוקר, מגרשי אימון מצוינים, מיני מלון במגרש האימונים שמאפשר לנוח בין שני האימונים ולפני משחקי בית. בהחלט תנאים מעולים וסטנדרטים גבוהים.
לאט לאט אני נכנס לכושר, ובינתיים הקבוצה מתחילה את הליגה. אנחנו מנצחים את המשחק הראשון וההתרגשות גדולה. אנחנו יוצאים למשחק השני בחוץ ומנצחים. יוצאים למשחק השלישי ושוב מנצחים. שלושה משחקי ליגה, שלושה ניצחונות, שלושה משחקים שבהם אנחנו לא סופגים. בינתיים אני ממשיך להיכנס לכושר וביום חמישי יש לנו משחק בגביע אופ"א, שאמור להיות משחקי הראשון במדי ליאז'.
ביום רביעי בבוקר, בסיום האימון, קורא לי לחדרו רופא הקבוצה. "הגיעו תשובות לבדיקות הדם שלך", הוא אומר ובוחן את מבטי. לא הבנתי בדיוק מה הוא רוצה ממני. האנגלית שלו לא הייתה מובנת כל כך. בכלל, הבלגים לא אוהבים לדבר אנגלית, לא בליאז' לפחות. "מצאנו קנאביס בכמות גבוהה בבדיקות הדם שלך", הוא אומר.
עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי עד כדי כך תמים שאפילו לא ידעתי מה זה קנאביס.
"מה זה?" שאלתי.
"זה סם", השיב הרופא, "סם שאפשר לצרוך בעישון או בעוגייה". הוא לקח דף ועט וצייר לי עלה של קנאביס, ועדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר. "אני לא מעשן", השבתי. למען האמת אף פעם לא ניסיתי לעשן, אפילו לא שאכטה אחת מסיגריה. "אני גם לא אוכל עוגיות", השבתי בתמימות. "אולי מישהו הכניס לי משהו לאוכל במלון?", שאלתי.
"לא נראה לי", השיב הרופא במבט סקפטי ורמז שאני משקר.
"אז אולי יש לכם טעות בבדיקות," השבתי.
"אין שום טעות בבדיקות", השיב הרופא, "דיברתי עם מנהל בית החולים. זה בית חולים מאוד רציני. החוזה שלך כרגע לא בתוקף, ואתה יכול לספוג השעיה של שנתיים אם תעלה לשחק מחר ויהיו בדיקות מטעם אופ"א".
"אתה כנראה לא מכיר אותי. מעולם לא עישנתי סיגריה, אז כמובן שלא אעשן סמים. זאת טעות גדולה!", הדגשתי בפניו.
"אוקיי, אם זאת טעות, תהיה מוכן לעשות בדיקה שבה מגלחים לך את השערות ושולחים אותן למעבדה מיוחדת?".
"כמובן," השבתי בביטחון.
"בגלל שאתה מסופר בתספורת קצוצה, אין לך מספיק שיער בראש ואתה מגלח את הרגליים, המקום היחיד שממנו אפשר לקחת שיער הוא מהידיים. נגלח לך את הידיים ונשלח את השיער למעבדה מיוחדת. תוך 24 שעות נקבל תשובה", הסביר. "בוא ניסע לבדיקה עכשיו," דרשתי.
נסענו מייד לבית החולים, גילחו לי את הידיים עם מכונת תספורת ושלחו למעבדה מיוחדת. רגעים של מתח וחרדה עברו עליי ועל משפחתי, כמו סיוט שהפך למציאות, חלום בלהות שקשה להתעורר ממנו. מצד אחד, ברור לי ולמשפחתי שחלה כאן טעות גדולה מאוד, ומצד שני, זאת התשובה שהתקבלה מבית החולים, לטענת הקבוצה. האם מישהו מנסה להפליל אותי?
חשבתי שכבר עברתי הכול, אבל לדבר כזה לא הייתי מוכן גם בתרחישים הכי גרועים. לא הייתי יכול לעצום עין כמעט כל הלילה, ולמחרת יתקיים המשחק בגביע אופ"א. אני מתעורר בבוקר ועדיין אין תשובות. אני רוצה מאוד לשחק את המשחק הראשון שלי. לא ישנתי כל הלילה והמתח שיגע אותי. אין־ספור תסריטים עברו לי בראש. איך יכול להיות שאלה תוצאות בדיקות הדם? או שחלה טעות או שמישהו זייף את התוצאות. הרי בחיים לא שתיתי אלכוהול, בחיים לא עישנתי סיגריה, אפילו לא שאכטה. מגיל 14 אני לא שותה קולה, לא אוכל המבורגר, לא אוכל צ'יפס, לא נוגע בפיצה, שומר על אורח חיים בריא – אז איך יכול להיות שדווקא לי קורה דבר כזה?
בשעות אחר הצהריים, כשלוש שעות לפני המשחק, הרופא מבשר לי שתוצאות הבדיקות הגיעו: "הכול בסדר. בית החולים בלבל בדיקה שלך עם בדיקה של מישהו אחר. הם מתנצלים על הטעות".
בית חולים חובבני שהוריד לי כמה שנים מהחיים, חשבתי לעצמי. לא ישנתי כל הלילה ואני אמור לשחק בעוד מספר שעות, הכנה לא אידאלית למשחקי הראשון בקבוצה. גם על הוריי ואשתי עברו שעות לא קלות וגם הם בקושי הצליחו לישון. המשפחה שלי תמיד לקחה ללב כל דבר שקרה לי, גם בחיים האישיים וגם בקריירה כשחקן.
