קרדיט: אלן שיבר, בן מלניק, getty
הביטוי "The Future is Female" הגיח לעולם ב-1972, כשהודפס על חולצה לכבוד פתיחת חנות הספרים הראשונה בניו יורק בבעלות נשים. לפני כמה שנים חזר המשפט לתודעה, כשהפך לסלוגן שעמד בלב קמפיין הבחירות של הילארי קלינטון לנשיאות ארה''ב. חצי מאה חלפה, והשימוש החוזר בביטוי הוכיח שהמחשבה ש"העתיד שייך למין הנשי", מסכמת בפשטות אמביציה חברתית, שעדיין נשארה רלוונטית.
אז כמו בעסקים, הספרות, או הפוליטיקה, גם בעולם הספורט מקומן של נשים הוא סוגיה אקטואלית העומדת בפני עצמה. ולכן, לכבוד יום האישה הבינלאומי המצוין היום (רביעי) בעולם, אתר ערוץ הספורט בחר לשוחח עם מספר ספורטאיות מבטיחות מענפים שונים, שבעצם העשייה שלהן מוכיחות שיש סיבות לאופטימיות עבור אלו שעוד מאמינים, שהעתיד שייך לנשים.
קרן אור אדרי, קשרית מ.ס קריית גת
בתרבות האמריקאית יש משמעות מאוד גדולה לרעיון של "לייצג" את המקום ממנו באת, ובתוך כך גם בספורט האמריקאי. אם נסתכל על ישראל, אז מלבד הראפר פלד (שהוציא לפני שבועיים אלבום נהדר!) ששב ומזכיר בשיריו את מקום הולדתו ובגרותו, קשה להצביע על יותר מדי דמויות בציבוריות הישראלית שמרגישות חובה לספר לעולם על ה"הומטאון" ממנו הגיעו. ובשל כך זה רק טבעי לשמוע מקרן אור אדרי שלא ידעה בזמנו שהיא הכדורגלנית הראשונה מגוש עציון לשחק במדי נבחרת ישראל.
"לא היו לי מושג שזה נכון, עד שפנו אליי ואמרו לי על זה", סיפרה אדרי, שבספטמבר האחרון עלתה מהספסל במשחק מול בולגריה בקמפיין מוקדמות אליפות העולם, "אמנם שותפתי רק לכמה דקות, אבל התרגשתי כמו שלא התרגשתי בחיים. אחרי המשחק לא חשבתי על המשמעות של זה, אבל כמה ימים אחרי המשחק הגעתי לחוג כדורגל של אמא שלי באפרת, וכל הבנות פנו, רצו להצטלם איתי, הרגשתי כמו סלב".
ולמעשה, אדרי יכולה להתגאות באמא כמעט יחידה במינה בנוף הישראלי, שכן מדובר בכדורגלנית עבר. "אני מגיעה מבית מעורב, אמא שלי אמריקאית, ואבא שלי ישראלי, וכשהייתי ילדה לא היו כמעט חוגי כדורגל לבנות באפרת, חוץ מאלו שאמא שלי פתחה", אמרה אדרי, "היא באמת קצת ההשראה שלי, כי כשהייתי ילדה לא הכרתי כדורגלניות, הכרתי אותה. עד היום היא נמצאת שם בשבילי, כשאני מתוסכלת לפעמים כשדברים לא הולכים כמו שאני רוצה, היא שם בשביל לדחוף אותי".
אדרי שיחקה בתחילה באפרת, ובמהלך בגרותה עברה להפועל קטמון, וכך מצאה את עצמה מבלה שעה כל כיוון על הכבישים כדי להגיע למקום בו תוכל להפוך את התחביב, להרבה מעבר. "אני חושבת ששם הבנתי שכדורגל זה לא סתם חוג עבורי. לצאת שעה וחצי לפני אימון, שלוש פעמים בשבוע עבור ילדה בכיתה ז', זה לא פשוט". ולמרות, זאת כפי שאפשר לראות גם העונה, העבודה הקשה השתלמה, כאשר הכדורגלנית בת ה-19 הפכה לשחקנית מן המניין בסגל הבוגרות של הקבוצה הטובה בארץ.
"אני מרגישה שיש לי עדיין הרבה מאוד במה להשתפר. אני משחקת גם כקשרית ולפעמים גם בהגנה, ואני מאוד רוצה לבוא יותר לידי ביטוי בבישולים, במסירות מפתח. אני תמיד רוצה להיות הכי טובה שיש איפה שאני לא נמצאת, ובשביל זה אני עובדת. יש לי עוד דרך", סיכמה קרן.
גפן פרימו, ג'ודואית המדורגת 6 בעולם ל-52 ק''ג
אחת הספורטאיות שעומדות בחזית דור הנשים ההיסטורי שצמח בג'ודו הישראלי, היא גפן פרימו. הג'ודואית בת ה-22 נמצאת בימים אלה במחנה אימונים עם הנבחרת ביפן, ולאחר ההפסד האחרון בקרב הראשון בגרנד סלאם ת''א שנערך לפני מספר שבועות, פרימו שיתפה על החשיבות שבהתמודדות עם כישלונות.
"אני זוכרת לפני כמה שנים הייתי בתחרות בטורקיה, ובבית הניחומים הפסדתי ליריבה סלובנית בחניקה", סיפרה פרימו, "ושבועיים אחרי פגשתי אותה באליפות אירופה, כשאני יודע שהדרך היחידה שלה לנצח אותי זה בקרקע. בהכנה לאליפות אירופה עבדתי בעיקר על הנקודות האלה, ובאותה תחרות פגשתי אותה עוד פעם, וגם הצלחתי לנצח. בסוף צריך להבין מה אני יכולה ללמוד מהפסדים, לקחת מזה את הטוב ולהמשיך הלאה".
הזכייה של פרימו בגיל 19 הפכה אותה לג'ודאית הצעירה אי פעם שזוכה במדליה באליפות אירופה עבור ישראל, אך לאולימפיאדת טוקיו נבחרה בזמנו גילי כהן, שהייתה הבכירה בקטגוריית המשקל מבין השתיים. כיום, פרימו כבר נחשבת לנציגה המובילה של ישראל עד 52 ק''ג, וכבר מסומנת כאחת המתמדדות המובילות של הנבחרת לקראת פריז 2024, ויכול מאוד להיות שלא תהיה היחידה ממשפחתה.
"בהתחלה כשהתחלתי להתאמן עם כרם בנבחרת זה היה קצת טריקי", הסבירה גפן כשדיברה על אחותה בת ה-17, שמתחרה בקטגוריה של 63 ק''ג, "היינו צריכות להבין עושות את ההפרדה בין איך שאנחנו ביחד מחוץ לג'ודו, וכשאנחנו עולות על המזרן לאימונים. היינו יוצאים למחנות אימונים לתקופות ארוכות מחוץ לבית, וכרם הייתה ממש צעירה, אז מצד אחד הייתי שם בשבילה כמו אחות גדולה, אבל הייתי צריכה להתנהל כמו עוד ג'ודואית רגילה בנבחרת. אני מרגישה שאנחנו ממש כוח חזק אחת עבור השנייה, וזה גם בדברים הקטנים. סיפרתי לה שאני מרגיש אשמה שלא דיברנו עם ההורים כמה ימים, והיא הרגיעה אותי ואמרה שהיא התקשרה להגיד לה בוקר טוב. אני יודעת שיש איתי מישהי שבאמת רוצה את הכי טוב בשבילי".
גפן, שנמצאת עם הפנים לקראת אליפות העולם שתתקיים במאי, תנסה לחזור לפודיום כשלפני שנתיים קטפה את הארד. למרות ההישגים המצוינים, כשנשאלה הג'ודאית תפקידה כמודל לחיקוי בהקשר ליום האישה, היא עונה בחוסר נוחות:"לא הייתי קוראת לזה מודל לחיקוי. אני מקבלת הודעות כל הזמן מבנות צעירות בג'ודו שמספרות לי על התחרויות שלהן, והלחץ שהן מתמודדת איתי. הייתי מתייחסת לחלק הזה שבספורט כהנגשה, לנסות להראות לילדות שזה ריאלי, לא רק המרדף אחרי החלום, אלא החלום עצמו".
דריה אטמנוב, אלופת אירופה בהתעמלות אומנותית
זה יהיה קשה, עד בלתי אפשרי לגעת בכל מה שקשור בענף ההתעמלות האומנותית בארץ בימים אלה, מבלי להתייחס לתחקיר 'המקור', שיצא ברשת 13. אין ספק כי הטענות הקשות שעלו בתוכנית יצרו ספקות כבדים הקשורים בטוהר הספורט, אך למרות הכול, אל לנו לפקפק בחריצות וההשקעה של הספורטאיות בענף, ושל אטמנוב בפרט.
אטמנוב, שתחגוג השנה 18, מתגוררת בשנים האחרונות באקדמיה של וינגייט. אלופת אירופה בקרב רב חיה ונושמת את הענף, כשהיא מתאמנת 6 פעמים בשבוע, ומבלה כל פעם לפחות 8 שעות באולם. המתעמלת היא בת להורים שנולדו באוזבקיסטן, ונחשפה לענף די במקרה: "בגיל 6 וחצי ישבנו אצל סבא וסבתא שלי, זה היה בזמן אולימפיאדת לונדון, ופשוט צפינו בתחרות של התעמלות אומנותית. הייתי ממש ילדה, ופשוט נהניתי מהאסתטיקה של הספורט, זה היה אלגנטי. אמא שלי שלחה אותי לחוג ריקוד, והמאמנת אמרה לי שאני צריכה לנסות התעמלות אומנותית".
אחרי הזכייה באליפות אירופה שנה שעברה, אטמנוב חוותה את את המורכבות שבענף אולימפי, שפתאום הפכה לשם דבר ומושא סיקור גדול: "אחרי הזכייה אז כל המגע עם התקשורת קצת הלחיץ אותי", אטמנוב אמרה במבוכה כשנזכרה בגל הכותרות שהיו ביוני האחרון, "ניסיתי להבין מה אני צריכה להגיד, איך להתנהג בראיונות, הרגשתי שאני קצת לא מוכנה לזה".
בנוסף לזהב, המתעמלת סיימה עם שלוש מדליות כסף בתרגילי החישוק, אלות וסרט, וגם מדליית ארד בתחרות הקבוצתית. חודש לאחר מכן המתעמלת קבעה תקדים, כשהפכה לספורטאית הישראלית הראשונה שזוכה במדליית זהב בתחרות משחקי העולם. העלייה המטאורית של אטמנוב ארעה מספר חודשים בלבד לאחר פרישתה של לינוי אשרם, אך למרות הכבוד הרב שיש לאטמנוב, היא מתעקשת להגיד שהיא רוצה לסלול את הדרך שלה, ולא לנסות להצדיק את הטייטל "היורשת של אשרם".
"ברור שזאת מחמאה אדירה בשבילי כשמשווים אותי לינוי", אמרה אטמנוב, "אבל אני מתעמלת שעבדה והשקיעה עוד לפני הזכייה של לינוי בזהב באולימפיאדה. היא הייתה מתעמלת בפני עצמה, ואני מתעמלת בפני עצמי. ללינוי יש את ההישגים שלה, ולי יש את שלי", סיכמה אטמנוב, וראתה בדרכה שצניעות וחוסן עצמי, יכולים להתקיים זה לצד זה, בתקווה שיובילו אותה לשיאים חדשים בעתיד.
