הטמפרטורות עולות, הלחות בהתאם, המוזיקה ברדיו קצבית יותר - כן, הקיץ כבר ממש כאן. ואם לשאר בני האנוש על כדור הארץ מדובר בעוד אחת מעונות השנה, עבור חובבי הספורט הקיץ הוא תקופה שונה וייחודית. זהו הזמן שבו הספורט הולך לנוח, כדי להתארגן מחדש לקראת העונה הבאה. הוא יחזור, אי שם בסוף הקיץ ותחילת הסתיו, כשהליגות השונות תיפתחנה מחדש.
חדש! לחצו כדי לעקוב אחרי הת'רדס של ערוץ הספורט
ובינתיים, התחליף הלא ממש הולם (אם נודה על האמת) מגיע ממה שמכונה "עונת המלפפונים". הפגרה היא הזמן שבו אוהדי הקבוצות עוברים ממצב פעיל למצב סביל - משחקים אין, וכל מה שנשאר הוא החדשות מחלון ההעברות. המעקב האינטנסיבי, לעתים אובססיבי, אחרי כל מה שקורה בקומות העליונות, במשאים ומתנים, בניסיון לדמיין את הקבוצה שבסופו של דבר תעלה לדשא.
וקשה לבוא בטענות: אחרי הכל, על משקל השיר האגדי של להקת אחרית הימים (שכתב עמוס קינן ז"ל), "הכל נגמר בעיר, ואין לאן ללכת". בטח כשהנבחרות הצעירות סיימו את דרכן, ולאט לאט לוחות המשדרים מתרוקנים ממשחקים בעלי משמעות. כולנו צריכים למלא את זמן האוויר במשהו, וה"משהו" הזה הוא - באופן טבעי - הספקולציות. השמועות, הניחושים וכמובן הציפיות.
אבל לפחות לדעתי, יש קצת בעיה בתקופה הזאת בשנה - והיא גורפת, אצל כולנו. הפגרה הארוכה מייצרת בתוכה גם סוג של היסטריה. למרות שאנחנו רק בתחילת יולי, וליגת העל תחזור בסוף אוגוסט - אפשר לראות בקלות את המתח הרב שקיים, ולא תמיד כשיש סיבה. אוהדים זועמים ואפילו מפגינים מול ההנהלות, זועקים זעקות שבר על הסגל החסר, משוכנעים שהעונה הזאת אבודה - עוד לפני שמישהו חשב להתחיל אותה.
מופע אחד של התופעה הרחבה הזאת הוא הרדיפה אחרי ה"וולקאם" - אותה הודעה, לעתים פוש מאתר, שמבשר על החתמת שחקן. לא חשוב אם הקבוצה שלך באמת זקוקה לחיזוק משמעותי, הרצון הוא ב"וולקאמים" - וכמה שיותר. מי שלא מחתים, נחשב למי ש"נרדם" או "מתקמצן" - ובכיוון השני, מי שכן מחתים (ולא משנה את מי) נחשב כמי שעובר קיץ מוצלח.
והמציאות היא שכל דבר כזה צריך להיבחן לגופו של עניין - מכבי תל אביב, למשל, אמנם חוותה עונה לא טובה, אבל למעט עמדות ספציפיות לא זקוקה למהפכה בסגל. מכבי חיפה אמנם איבדה כמה שחקני מפתח, אבל בסך הכל שמרה על סגל די איכותי (במונחים ישראליים לפחות). מנגד, הפועל באר שבע החתימה השנה הרבה שחקנים חדשים - אבל האם באמת מדובר בשחקנים בעלי משמעות? ספק. בכל מקרה, את הדברים האלה נצטרך לבחון רק במרחק הזמן.
וזו הבעיה הגדולה עם עונת המלפפונים - היא מרמה. במקרים רבים, היא מייצרת מצג שווא של הצלחה - בגלל הרעש התקשורתי והשמות שעפים לאוויר, שמתנפץ אל קרקע המציאות. כל מי שזוכר את הקיץ שעבר במכבי תל אביב, הרגיש אז שהצהובים הולכים לטרוף את הליגה. כי איביץ' חזר, וזהבי חזר, ויונתן כהן ודור פרץ חזרו, וניר ביטון הגיע - לכאורה, קבוצה חזקה ומנצחת. איך זה נגמר, כמו ששר המשורר, בסוף כולם יודעים.
ומנגד, בית"ר ירושלים נראתה אבודה - למעשה, היא היתה על סף ירידת ליגה עוד לפני שהעונה התחילה. ודווקא העונה הזו נגמרה עם תואר בלתי נשכח, באמצעות בנייה איטית שלקחה זמן (צריך להודות, גם בגלל העובדה שברק אברמוב הפך לבעלים שנייה לפני פתיחת העונה) - ועבודה שקטה. "אליפות הקיץ" היא תואר נחמד, היא מייצרת הייפ ומוכרת מנויים ועושה בלגן - אבל היא לא מנבאת, בשום צורה, את מה שיקרה בסתיו, בחורף ובאביב.
עוד מופע של התופעה הזאת מגיע ממשחקי האימון. וכן, כאן גם לתקשורת יש חלק - במשמעות שהיא נותנת למשחקים האלה, ובהדגשה של נצחונות או הפסדים במשחקים שהם בסוף חסרי משמעות אמיתית. אבל זה מקרה קלאסי של ביצה ותרנגולת - הרי האוהדים, בסופו של דבר, רעבים בדיוק למשחקים האלה. רוצים לראות מה יש להם בידיים, גם במחיר של משחקים בלתי ניתנים לצפייה.
האמת הפשוטה היא שמשחקי אימון נועדו, בסופו של דבר, למאמן. הקבוצה שמשחקת על הדשא היא, בסופו של דבר, בקושי אבטיפוס של הדבר האמיתי. האינטנסיביות שונה ממשחק ליגה, השחקנים מתחלפים בתדירות גבוהה, ובמקרים רבים - המאמן משתמש במשחק כדי לבחון שיטות, שאולי ישמשו אותו בעתיד. אלא שבתוך האווירה הלחוצה ממילא - כל הפסד נתפס כגדול יותר ממה שהוא באמת.
הדברים בוודאי אמורים לגבי קבוצות חדשות - כאלה שבהן השחקנים בקושי יודעים איך קוראים אחד לשני. יש איזו ציפייה ברורה שדברים יעבדו כמו שצריך מהשנייה הראשונה, ולפעמים שוכחים שקבוצות דורשות תיאום, התאקלמות (בוודאי בכל הקשור לשחקנים זרים - שאצלם הקליטה יותר איטית וגם השיפוט צריך להיות בהתאם) והבנה של שיטת המשחק באופן ארוך טווח. סבלנות, במקרה הזה, נדרשת במיוחד.
ועל כן, לטעמי לפחות, טוב עושות קבוצות שלא משדרות את משחקי האימון שלהן. את הקהל הרחב הן צריכות לפגוש כשהקבוצה מגובשת הרבה יותר - במשחקי קדם עונה עם קהל (מסורת שקצת נגמרה, וחבל), או במשחקי גביע הטוטו. על משחקי האימון, כמוצר שאומר משהו ותופס כותרות, אפשר וצריך לוותר.
וכאן חשוב לזכור - במקרים רבים, קבוצות ליגת העל ממתינות דווקא לסוף. בגלל העובדה שישראל אינה בדיוק בראש סדר העדיפויות של שחקנים זרים, במקרים רבים המציאות הגדולות מגיעות דווקא בסוף החלון ולא בתחילתו.
ככה ברק אברמוב בנה את בית"ר ירושלים שזכתה בגביע - יון ניקולסקו, למשל, ערך את הופעת הבכורה שלו בבית"ר רק במחזור השישי של הליגה. טראזי תומא שיחק בפעם הראשונה רק מחזור אחד לאחר מכן.
כמובן שזו לא בנייה אידיאלית של קבוצה, וכל אחד היה מעדיף שיהיה לו סגל מוכן הרבה יותר מוקדם. אבל זו המציאות של מדינת כדורגל מורכבת כמו ישראל, כזו שלא מקבלת את הקצפת ישירות לפה - אלא צריכה לגרד מתחתית הקערית את השאריות שמשאירות יתר הליגות באירופה. ככה זה.
כך שאם יש לי מסקנה אחת לכולם, ואולי גם לעצמי (שכן גם אני, בעוונותיי, אוהד) - הוא פשוט להירגע. להפנים שבסופו של דבר, לכדורגל יש את הדרכים משלו לכתוב את עצמו; שהעונה הזאת תנוע, בסבירות גבוהה, לכיוונים שאיש לא יוכל לדמיין; ושלעזאזל - אנחנו רק בתחילת חודש יולי. רוב הקבוצות נמצאות בקושי בשלב הגיבוש.
קצת יותר מרווח נשימה, בטח במדינה שגם ככה לחוצה מאוד כמו שלנו, יוכל לשרת את כולם.
