לא ממש רציני לסכם עונה אחרי 2 מחזורים, אבל ממתי אמרנו שאנחנו רציניים?
כבר עברנו 180 דקות של מכבי תל אביב ו-90 של מכבי חיפה. נדמה לי שאפשר כבר לומר שיש לנו ליגת על של שתי קבוצות – ועוד 12. פערי התקציבים בשמיים, הגמוניה שמודעת להגמוניותה. זאת הרביעית של חיפה או שלא. נגיד שלא, כי אנחנו לא רעים בלנחס (בכל זאת, אוהד הפועל ת"א).
מתחת לצמד הזה, צפויה התגוששות בבוץ של ישראל השנייה. הנה הגענו לאדומים שלנו, עם כמה כישרונות התקפיים, קישור חלש והגנה לא ברורה. מה יצא מזה? רשימת התקוות שלנו על פי סדר החשיבות: לשבש להם את החיים בדרבי, לגרד פלייאוף עליון, לגנוב גביע ולראות את אושר דוידה מקבל צורה של ספסל ונזכר בגעגוע בימים שבהם הוא לא התבייש להיות אדום. בושה, אושר, בושה. אה, ויונתן כהן. ששש. לא נוסיף.
עתידות: באר שבע חוזרת השנה למימדיה הקודמים, חדרה הראשונה לפטר מאמן, ועוד אחד, ובסוף לרדת ליגה. באגף קליטת העליה, שתי המלאבסיות יעשו עונה לא רעה.
שני מחזורים הם גם זמן מספיק טוב להגיד תודה לאלוהי ה-VAR. איך שופט מצליח לא לראות את האדום של ג'ימי אלכסיס? ואם לא לראות, לפחות לשמוע את השוקית נשברת. שופטים צריכים להיענש על שיפוט רשלני. לא מספיק לאפשר להם להזיע או להחוויר מול מצלמות המראיינים בניסיון להסביר את הבלתי מוסבר.
ננוח קצת בפגרה. עבדנו קשה. נקווה גם שהעניין המטומטם הזה של סגירת יציעים יעבור מהעולם. האדם הגיע לירח, אפשר גם למצוא פתרון להדלקת אבוקות חוקית ומוסדרת ולהפסיק, שמעוני ושות', לחרב לנו את הכדורגל. אין כדורגל בלי כדור, ניר רשף, אין גם כדורגל בלי קהל.
ניפגש אחרי הפגרה, אם כך, במאבק בין הברצלונה שלנו לריאל מדריד שלנו, ובשאלה הכי מסקרנת: מי תהיה אתלטיקו? ולקאניס, האם שומע? עבור.
