פערי הרמות, בסופו של דבר, היו ברורים: שווייץ היתה עליונה מהרגע הראשון על ישראל, החזיקה בכדור הרבה יותר - וגם בעטה הרבה יותר לשער. אם במחצית הראשונה הנבחרת הצליחה להתגונן היטב, ולהסתמך על יום טוב יחסית של עומרי גלזר - במחצית השנייה שבע דקות בגיהנום (על משקל "שבע דקות בגן עדן"), קבעו באופן סופי את תוצאת המשחק.
לכל בר דעת ברור שהיתרון היחסי של הנבחרת הזו היא ההתקפה - ובעיקר הקישור ההתקפי, בהובלתו של מנור סולומון. אבל בסופו של דבר, בשביל שההתקפה תתפקד הנבחרת זקוקה לכדור. והערב היא פשוט לא הצליחה להחזיק מספיק, ובעקבות כך - גם לא לסכן את השער. ומנגד, ההגנה הישראלית - כמו במשחק נגד קוסובו, וכמו בדרך כלל בשנים האחרונות - היתה מאוד חדירה, ספגה שלושה שערים והיתה יכולה לספוג גם יותר.
שווייץ, מנגד, טיילה לניצחון הזה: הנבחרת של מוראט יאקין הגיעה לבית הזה כפייבוריטית, וככה זה בהחלט נראה בשני המשחקים הראשונים - גם בניצחון 0:5 על בלארוס וגם הערב. רובן ורגאס היה הכוכב הגדול, כשכבש את השער הראשון ויצר הרבה מאוד הזדמנויות - גם רמו פרוילר (עם שני בישולים) ודניס זקאריה (בהופעה נהדרת במרכז השדה) היו שחקני המפתח של יאקין בדרך לניצחון הקליל.
אז במה נתנחם? כנראה בשני שחקנים, שמשחקים בהפועל באר שבע: הראשון הוא השוער עומרי גלזר, שאמנם ספג שלושה שערים - אבל מנע שערים רבים אחרים. והשני הוא מיגל ויטור, שבהופעה הגנתית לא טובה של הנבחרת דווקא בלט לטובה.
ובעיקר, צחוק הגורל, הנבחרת הערב תתנחם - בתוצאה של אנדורה. הנבחרת החלשה בבית, לפחות על הנייר, סחטה 1:1 מקוסובו - והצליחה לא רק לצבור נקודה ראשונה, אלא גם להשאיר את ישראל בחיים תיאורטית. ועם זאת, כידוע, גם אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו - אפילו אם האלוהים הזה הוא אנדורי.
מכאן, הנבחרת תחזור לשגרה - השחקנים ישובו לקבוצותיהם הרגילות עד סוף העונה, ויחזרו ללופ בחודש יוני - עם שני משחקים נוספים וחשובים מול בלארוס ואנדורה. אלון חזן ויוסי בניון יודעים היטב: אחרי שצברו רק נקודה אחת במשחקי הפתיחה, כל דבר פחות משש נקודות משתי היריבות הללו - ייחשב, ככל הנראה, לסוף החלום.
הדרך ליורו 2024 עוד ארוכה.
