מאז שריקת הסיום אמש בבלומפילד, מי שעומד במוקד הביקורות הוא מאמן הפועל תל אביב, חיים סילבס. בחצי היממה שעברה מאז המשחק נגד מכבי חיפה (שנגמר בהפסד 1:0), מה לא נאמר עליו? טענו שההופעה היתה מביכה, כינו אותו "אנטי כדורגל", ואפילו טענו שהוא התבטל וביזה את המועדון. בקיצור, יש טרנד חם להיכנס בסילבס ולהפוך אותו ל"אויב הכדורגל". אבל לפחות לדעתי, הביקורת כלפיו מוגזמת - לעתים מופרכת ממש.
הנה הנחת יסוד בסיסית: לכל מאמן כדורגל אמנם יש את הדרך והשיטה שלו לאמן או לשחק, אבל בסופו של דבר - הוא תלוי בחומר השחקנים שיש לו. גם מאמנים הרפתקניים והתקפיים לא יוכלו לממש את תפיסת עולמם, אם הסגל אינו מתאים לגישה הזאת. בכדורגל, בניגוד לענפים אחרים, סכום השחקנים הוא ברוב המקרים מה שקובע, ולא הרעיונות של מאמן - טוב ככל שיהיה. גם מאמן על לא יוכל להצליח באמת עם קבוצה לא טובה.
והסגל של חיים סילבס, מה לעשות, הוא מוגבל: בכל מה שקשור לחלק הקדמי, בהפועל תל אביב מודל 2023 יש שניים וחצי שחקנים התקפיים טובים - אלן אוז'בולט, והישאם לאיוס שחזר זה עתה מפציעה ממושכת. אם ממש רוצים לפרגן, אפשר להוסיף לרשימה את קייס גאנם. וזהו. שחקני הספסל, עם כל הכבוד, לא בדיוק הוכיחו את עצמם. כך שלא ברור מאיפה מגיעות הציפיות לכדורגל יותר התקפי, כאשר פרסונלית אין כל כך מי שישחק התקפה.
ואם מדברים על הגישה - חשוב לזכור שאת האלטרנטיבה כבר ראינו בסיבוב הקודם; סלובודאן דראפיץ' ניסה לשחק התקפי וללחוץ בסמי עופר מול מכבי חיפה (הידד לאומץ!), וחטף 5:2 - כי אלה פערי הכוחות הריאליים בין שני המועדונים.
האם מישהו זכר לדראפיץ' את העובדה שהוא "שיחק כדורגל"? שהוא "יזם ולחץ", כיאה למועדון גדול כמו הפועל תל אביב? מישהו שיבח אותו על האומץ? למיטב זכרוני, לא היה דבר כזה. הסתכלו רק על התוצאה הסופית, וטענו שהפועל תל אביב התבזתה. אחרי שהוא שיחק התקפי בטרנר וחטף 6:0 מהפועל באר שבע, הוא הלך הביתה.
המסקנה היא שבסגל הזה, מול יריבה בדמותה של מכבי חיפה - בפערי הרמות האלה, כשבצד השני משחקים עומר אצילי ודולב חזיזה ודיא סבע ועלי מוחמד, שחקנים שכל אחד מהם לבדו שווה בערך את כל הפועל תל אביב ברמת האיכות והכישרון - משחק "התקפי" פירושו התפרקות. וסילבס, מה לעשות, לא מוכן להתפרק על מזבח המחמאות.
הוא בא להתמודד עם מה שיש לו כדי לנסות ולהוציא את המקסימום - גם אם המקסימום הוא נקודה. וכן, בסופו של דבר המשימה הזאת לא צלחה - אבל לא היתה אלטרנטיבה של ממש. לא כאשר קבוצה אחת מרימה מהספסל את רן בנימין וארי כהן (שני שחקני נוער מוכשרים, אבל שחקני נוער), ואחרת שמעלה מהספסל את מחמוד ג'אבר ודין דוד. לא כוחות.
הפועל תל אביב היא ללא ספק מועדון גדול, אבל בגלגול הזה של חייה (ואולי בעתיד זה ישתנה) - היא קבוצה קטנה. כזו שצריכה להוריד את הראש, לשרוד את התקופה הקשה, ואולי בעונה הבאה תצליח להתרומם ולעשות דברים טובים ויפים יותר. סילבס החזיר להפועל תל אביב את "המודעות העצמית" - ופירושה של המודעות הזו, היא ההבנה שבמצב הנוכחי יהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיג יותר מתיקו מול מכבי חיפה. גם לא בבלומפילד.
ומעבר לכל, יש גם מסקנה רחבה יותר - והיא שאי אפשר שלשפוט על פי תוצאות כל השנה, ואז במקרה ספציפי לחפש מבחנים אחרים. סילבס מבין שאם הוא היה מהמר על התקפה ומפסיד, זה היה יכול לעלות לו במשרה - וזה בוודאי היה מקים עליו ביקורות מצד כל העולם על "ביזוי המועדון". אז הוא שיחק סגור, וחיפש מתפרצות - כפי שכל קבוצה בסדר הגודל שלו (להבדיל מהמועדון) היתה עושה. לא יותר ולא פחות.
