1. מכבי ת"א. כל פרשנות לגבי הצהובים צריכה להילקח בפרופורציות הנכונות: בעולם המקביל שבו הנגיחה של ערן זהבי, עמוק בתוספת הזמן, היתה נכנסת, כנראה שכולנו היינו מדברים אחרת. מכבי חיפה היתה עולה עם כל הלחץ עליה לחדרה, ובהתחשב ביכולת שלה בחודש האחרון - לכו תדעו איך הטבלה היתה נראית. אבל ככה זה בדיוק כשאתה תלוי בשחקן אחד - כשגלוך באוסטריה ויובאנוביץ' לא טוב, הכל תלוי רק בו. לטוב, ובסופו של דבר גם לרע.
תיאורטית, הכל עוד פתוח - אבל האמת העצובה היא שהמספרים כבר לא ממש מסתדרים למכבי תל אביב. אחרי הניצחון על מכבי חיפה, הצהובים קיבלו הזדמנות פז לחזור לתמונה. הם ייצרו כוח הרתעה עם ניצחון משכנע, הורידו את הפער לחמש נקודות ויצרו את התחושה שהם בעניינים. אבל בינתיים, קשה לומר שהם ניצלו את ההזדמנות הזאת - הם קיבלו שני משחקים בבלומפילד, מול יריבות שמכבי ת"א צריכה לנצח - הפועל ת"א ובני סכנין - והוציאו רק 2 נקודות מתוך 6.
עמדת הרדיפה, זו שבה מכבי ת"א נמצאת, היא עמדה אכזרית לקבוצת כדורגל. אתה צריך לתת מאה אחוזי הצלחה, וגם אז זה לא באמת תלוי בך - אלא בקבוצה שמעליך. אבל גם בהתחשב באכזריות הזאת, ובתנאים הסביבתיים שלא סייעו למצב (העזיבות של ולדימיר איביץ' ואוסקר גלוך, למשל), מכבי תל אביב פספסה העונה משחקים שמהם היא חייבת לסיים כמנצחת, אם היא רוצה להיות אלופה.
ובעיקר, התחושה היא שמכבי ת"א לא מצאה את עצמה מוכנה מספיק לתרחיש שהיה ברור שיקרה מתישהו - וזו עזיבת אוסקר גלוך. ממכבי ת"א, כמערכת מקצועית שנמצאת בטופ הישראלי, אפשר היה לצפות לאיזושהי תכנית ב' - למקרה שגלוך יילך באמצע העונה, אפשרות שהייתה לחלוטין על השולחן כבר בינואר. בסופו של דבר, המערכת בקריית שלום לא הצליחה להביא גיבוי לעזיבה הזו - מישהו שיצליח למלא את החלל, והתוצאות בהתאם.
2. הפועל באר שבע. מאז תואר האליפות האחרון שהניפה ב"ש, ב-2018, היא בעיקר נמצאת במשבצת "הרודפת" - כלומר, מכבי ת"א ומכבי חיפה תפסו את עמדת ההובלה, וב"ש היא "הקבוצה השלישית". אבל העונה, אחרי שב"ש בנתה קבוצה טובה בקיץ 2021, ושדרגה אותה השנה, עושה רושם שלב"ש יש אספירציות שונות לחלוטין - שאיפה אמיתית לאתגר את שתי הגדולות לצידה, ואולי אפילו לעקוף אותן בדרך לאליפות מתוקה במיוחד.
אחרי חמש שנים שבהן לכל דיבור על ב"ש התווספה המילה "אבל", העונה אין "אבל". יש לקבוצה הזו שוער ברמה גבוהה, יש לה הגנה חזקה שלא סופגת שערים, יש לה קישור אימתני וחזק, יש לה התקפה שמסוגלת לייצר שערים (בעיקר רותם חטואל אחד בעונת שיא, אבל גם רמזי ספורי, שאפי סוליימנוב ואפילו דור מיכה שעושים את שלהם), וגם עומק - עומק שאין למכבי חיפה, למשל. כך לדוגמא, מול נס ציונה ברדה העלה מהספסל את דור מיכה, מריאנו בריירו, עדן שמיר, תומר חמד ופטריק קלימלה. מהספסל!
אבל יש לה דבר אחד נוסף - שבו היא אפילו נמצאת בעדיפות על פני היריבות שלה לצמרת. וזו היכולת מול "ליגת ישראל השנייה". באר שבע הפסידה שלוש פעמים העונה בליגה - פעמיים למכבי חיפה (שני הפסדים עם הרבה מאוד מזל רע), והפסד אחד למ.ס. אשדוד במחזור הפתיחה שנדחה. זהו. מאז היא כמעט ולא מאבדת נקודות מול הקבוצות שמתחתיה, וזה בסופו של דבר מה שמביא לך אליפות.
ל"משחקי עונה" יש יחסי ציבור נהדרים, וסיקור תקשורתי גבוה, אבל הם הקצפת שעל העוגה. תבנית האפייה והבצק הם המשחקים האפורים יותר - מול החדרות והנס ציונות והריינות של העולם. ושם, ב"ש הצליחה לעבור כמו היום - לא תמיד ביכולת גבוהה ומרהיבה, אבל תמיד מצליחה לעשות את הצעד הנוסף ולקחת נקודות. ככה בדיוק היא צמצמה פער שהיה דו ספרתי בשלב מסוים, למצב שבו תיאורטית - אחרי המשחק הדחוי שלה מול בני סכנין, היא עשויה להיות רחוקה 2 נקודות מהמקום הראשון. זה הכל.
ה"מאני טיים" של העונה עוד לפני הפועל ב"ש, והפלייאוף כמו תמיד הוא משחק שקשה לחזות אותו מראש. אבל הפועל ב"ש היא כוח רציני וחשוב בכדורגל שלנו - כזה שמסוגל להחזיק קבוצה יציבה, שעובדת נכון, שמשחקת טוב לאורך זמן ומצליחה לנצח גם כשהיא פחות טובה. ברדה ומליקסון אולי לא מיוחצ"נים, אבל עושים עבודה שקטה וטובה מאוד בבירת הנגב. בסוף זה ייגמר באליפות. ואם לא מחר, אז מחרתיים.
3. בית"ר. לא ברור אם בית"ר ירושלים תסיים את העונה הזאת בפלייאוף העליון - אבל מה זה באמת משנה? בית"ר, שרק ביולי האחרון עוד חיפשה כרטיסים לעילוט במקרה הטוב, ולטירה במקרה הרע, נראית היום כמו קבוצה אחרת לגמרי. אם פעם עוד אמרו שיש לה רק התקפה ואין הגנה, בזהירות מתבקשת אפשר להגיד שהחתיכות בפאזל האחורי התמלאו היטב. יש לה שוער יציב וחזק, יש לה בלם שנראה טוב, ויש לה גם מגן שמאלי שערך בכורה מצוינת מול קריית שמונה.
אבל הסיפור האמיתי של בית"ר הוא היכולת לזהות פוטנציאל שרבים זנחו לשווא - כל שלושת הגיבורים הגדולים של בית"ר העונה כבר היו בידיים של קבוצות אחרות; ירדן שועה הוא דרופ אאוט של מכבי חיפה (גם אם בצדק), דנילו אספרייה בשנה שעברה היה (רוב הזמן) אצל רוני לוי בהפועל ב"ש ולא הגיע לרבע ממה שהוא מראה עכשיו. וניקולסקו? לא מעט אנשים ניסו לשווק אותו לחצי ליגה רק בקיץ - בית"ר הצליחה לשים עליו את היד, וקיבלה את מלך השערים.
מה זה מלמד? אולי שלברק אברמוב, למרות הבעיות הרבות מחוץ לדשא, עדיין יש חוש ריח מצוין לזיהוי שחקנים - שלושה זרים שלו הם פגיעות בול (על השלושה האחרים עוד מוקדם לדון, אבל הם עושים רושם מאוד חיובי), וכבר הוכח בליגה שלנו שזרים טובים הם ההבדל בין אמצע/תחתית לבין פלייאוף עליון. אבל בעיקר שבית"ר היא עוד הוכחה לכך שאורך רוח ויכולת לנשום עמוק מול תקופות קשות, גם במועדון הלחוץ ביותר במזרח התיכון, בסופו של דבר נושאת פרי.
בית"ר פתחה את העונה בצורה מזעזעת. היא חטפה חמישייה ביתית מהפועל ב"ש, רביעייה ממכבי נתניה ועוד רביעייה ממכבי ת"א - דברים שפעם היו גורמים לבית וגן לבעור. אבל גם ההנהלה וגם הקהל גילו בגרות - הם ידעו לקחת נשימה, להבין את המצב ולהישאר רגועים. הקהל המשיך לבוא בהמוניו והמשיך לעודד, ההנהלה אפילו לא שקלה את פיטוריו של אבוקסיס. וכך, עם השקט הזה, בית"ר הצליחה לחבר לעצמה עוד שחקן ועוד שחקן להרכב, לצמח את השחקנים שבתוכה ולאפשר את מה שאנחנו רואים עכשיו. זה לא קל - בפרפראזה על הטקסט של לאה גולדברג ז"ל, הסערה נוגעת בריסים, ומשתבר כל רגע לרסיסים, אך הצהוב היום - צהוב מאוד.
המנצח: רן קוז'וק. או לחילופין, מכבי נתניה. דיברנו על אורך רוח וזמן? המהפך שמכבי נתניה עוברת בימים אלה הוא בדיוק כזה. נתניה נתקלה בתחילת העונה במשבר שהיה יכול בקלות להיגמר בפירוק לגורמים. אבל למעט בני לם, שהלך הביתה ביוזמתו, נתניה הצליחה לשמור על הכוח שלה - ולתת שקט. קוז'וק מונה כמחליפו, וקיבל את הזמן להתאקלם. אבל מעל הכל, הסגל הזה שהיה ונשאר איכותי, זה שכולל את איגור זלאטנוביץ', פטריק טוומאסי, עמרי גנדלמן, אמיר ברקוביץ' ואחרים, קיבל את התחושה שיש לו גב. שגם אם זה התחיל לא טוב, שום דבר הוא לא אסון. ואת הפירות הם קוצרים עכשיו, כשהם שוב על סיפו של הפלייאוף העליון. אם תרצו, שיעור טוב לקבוצות שסובלות מיכולת הפוכה עכשיו - למשל, הקבוצה שאותה היא ניצחה אמש, בטדי. הפועל ירושלים.
המפסיד: יונתן כהן. הזמן וההנחות לאט לאט נגמרים באותו קצב - האיש שחזר למכבי תל אביב בקיץ, בתור השחקן שאמור להיות תוסף לדלק של קבוצה מנצחת, מתברר כהחמצה הגדולה של העונה. שבע הופעות ליגה, 204 דקות - והאיש שסיים שתי עונות בבוגרים של מכבי ת"א עם כמות שערים דו ספרתית, עומד על 0 שערים ו-0 בישולים. כהן הוא ההמחשה הטובה ביותר לכך שההימור על יציאה לאירופה, גם אם בסופו של דבר הוא מניב בחשבון הבנק, יכול גם להיכשל. כהן חזר לישראל כשחקן פחות טוב ממה שיצא, ויכול מאוד להיות שאולי הוא יהיה ההבדל בסופו של דבר, גם במאבק האליפות.
השם החם: טראזי תומא. כן, מתבקש שאני אכתוב עכשיו על יון ניקולסקו, אבל צריך לתת את הכבוד גם לקשר מחוף השנהב. האיכות של השלישייה הקדמית בבית"ר ידועה - אבל לצידם הולך וצומח קשר אמצע משובח בטדי, כזה שנותן את התמיכה באחזקת כדור, במסירות חכמות ואפילו בשערים (כמו שזה כבש נגד הפועל עפולה רק השבוע בגביע). אם ניקולסקו או אספרייה כהחתמות יכולות לקבל את "ההנחה" שהם הגיעו מהארץ, תומא הוא עוד דוגמא לשחקן שהיה על המדף - ובית"ר ידעה להביא אותו ולתת לו את הזמן לגדול. ההצלחה של בית"ר ירושלים 2023 (והיא תהיה הצלחה גם אם היא לא תסיים בפלייאוף העליון) - רשומה גם על שמו.
המספר החזק: 25. יון ניקולסקו ודנילו אספרייה כבשו העונה יחד 25 שערים (13 למולדבי, 12 לקולומביאני). כמה זה מטורף? ובכן - מדובר ב-73.5% מהשערים של בית"ר העונה. רוב מוחץ. בנוסף, שניהם לבדם כבשו יותר מחצי ליגה. קחו נשימה: בני ריינה, נס ציונה, קריית שמונה, הפועל ת"א, בני סכנין, הפועל חדרה, הפועל חיפה ומ.ס. אשדוד - כולן כבשו פחות מהצמד בכותרות של בית"ר. הפועל ירושלים כבשה את אותה כמות, מכבי נתניה כבשה שער אחד יותר. החדשות הטובות הן שמדובר בעונת שיא של שני זרים ברמה גבוהה מאוד. החדשות הפחות טובות זה שהתלות בהן גבוהה, וכשהיכולת שלהם תשקע - זו סכנה בטווח הארוך. האם פרד פריידיי יוכל לספק את הגיבוי? נחכה ונראה.
אל תשכחו את: איגי. כנראה שמחזור בליגת העל לא יכול לעבור ללא שערורייה אחת לפחות, ובמקרה הזה השתחלה פנימה היוזמה של מנהלת הליגות לפתוח את משחקי המחזור בטקס למען "איגי" - ארגון נוער גאה, שנועד לתמוך בצעירים מהקהילה הלהט"בית. גם אם העיתוי נקבע מראש, ברור לחלוטין שהוא לא מקרי - הוא מגיע במצב שבו הקהילה הלהט"בית בישראל עומדת בסכנה אמיתית לזכויות שלה, והיה פיתוי אמיתי שהכדורגל יסיר את ידיו מהסוגיה. בכל זאת, כמו שנהוג לומר כאן (ובמקומות אחרים), "אסור לערבב פוליטיקה וספורט".
אבל בפעילות של איגי אין שום דבר שקשור לפוליטיקה. זו, בפשטות, קריאה נגד אפליה. תמיכה בארגון מבורך, שעוזר לצעירים לחיות על פי דרכם, אמונתם והנטייה המינית שלהם. לא לפחד ולצאת אל האור, גם כשהסביבה חשדנית ומעוררת ספק. הפעילות של "איגי" נותנת כוח לאנשים שצריכים אותו. ובדיוק בגלל זה, היה עצוב לראות את השחקנים שבחרו לא ללבוש את החולצות בתחילת המשחק. שוב מקרה שבו החשש מאמירה כלשהי (גם אם היא חברתית לחלוטין) גורמת לשחקנים להחמיץ - הרבה לפני שריקת הפתיחה.
רבים ציינו את עניין האמונה הדתית - ועל אף הכבוד הגדול שיש לי לאמונות ולרגשות של כל בני האדם, הטיעון הזה קצת פחות מחזיק מים. כי לא מעט שחקנים שכן לבשו את החולצות, הם אנשים מאמינים לא פחות. חלקם אנשים מסורתיים באמונתם הדתית (היהודית). ובכל זאת, הם הבינו שאין שום דבר "פרובוקטיבי" או "פוליטי" בלעמוד לצידם של אלה הזקוקים לעזרה. הם הבינו שמדובר באנושיות בסיסית, בצעד חברתי חשוב למען אנשים שנשארים בצל, למען כל ילד שחש חוסר ביטחון בגלל מי שהוא.
מנהלת הליגות היא גוף שסופג לא מעט ביקורת, לעתים גם בצדק, אבל הפעם - היא נהגה נכון. היא הזכירה לכולנו שלכדורגל, לצד האושר הגדול שהוא מספק והאסקפיזם, יש כוח גם לעזור ולחצות גבולות - של גזע, לאום, דת ואפילו נטייה מינית. אם אוהד כדורגל אחד ראה את השחקן שהוא אוהב לובש את סמל הגאווה, והרגיש קצת יותר נוח עם האדם שהוא, הקמפיין בהחלט עשה את שלו.
