שוו בדמיונכם את המצב הבא. לכדורגלן בליגת העל יש סיפור: הוא טוען שבעלים של קבוצה שבה שיחק, תקף אותו, איים עליו וניסה (לכאורה) לסחוט אותו באיומים. איך היינו מגיבים?
סביר להניח שהיינו רואים מחול שדים גדול: חבריו לליגת העל היו מגיבים לו בצורה מפרגנת באינסטגרם, התקשורת (הספורטיבית והכללית) היתה מעניקה לו ראיונות עומק מרגשים ("השנה הקשה בחייו"), הבעלים כנראה כבר היה עומד לדין משמעתי - לכל הפחות, הקהל היה עורך לו מפגני תמיכה, ארגון השחקנים היה מתערב, ניר אלון היה קם מרבצו (זה קורה פעם בחצי שנה) ומסביר כמה מדובר בהפרה של כל הכללים. סביר להניח שהבעלים התוקף כבר היה היסטוריה.
ובכן, זה כבר קרה. אבל לשחקן זר. כי ללזאר יובאנוביץ', שחקנה לשעבר של מכבי בני ריינה, אין לובי. אין מי שיצעק בשמו. היו, כמובן, דיווחים בתקשורת; יובאנוביץ' כן הביא את גרסתו לציבור, והעדות שלו התפרסמה. גם יו"ר המנהלת, ארז כלפון, ויו"ר ההתאחדות שינו זוארץ, יצאו מהמאורה והגיבו לסיפור. אבל האמת היא שהסיפור של יובאנוביץ' והבעלים שלו, סעיד בסול, גסס באותה המהירות שבה עלה. אחרי הזעזוע קצר הטווח, מהר מאוד כולנו המשכנו הלאה. לתוצאת המשחק הקרוב, לטקטיקה של המשחק הבא, לדיווחים מחלון ההעברות של ינואר.
כי אם יובאנוביץ' היה ישראלי, היה מי שדואג שהסיפור הזה יישאר על הרדאר של כולנו. לשחקן ישראלי יש סביבה, מה שנקרא בעגה התקשורתית "מקורבים". אנשים בסביבתו שדואגים לייצג אותו - בין אם מדובר בסוכנים, בני משפחה או סתם אוהדים. כל אלה, בוודאי בעידן הרשתות החברתיות, היו משדרים לנו את המסר שמשהו עמוק לא בסדר, אם בעלים של קבוצה בליגה הבכירה מאיים ומדבר בצורה כזו לשחקן שלו. כולנו היינו מודאגים הרבה יותר מהמצב של הכדורגל הישראלי. דורשים טיפול הרבה יותר רציני בסיפור הזה. דורשים תשובות.
וזה לא רק יובאנוביץ'. השחקנים הזרים שמגיעים לישראל, ברובם, הם חיילים בלוח השחמט במקרה הטוב, ונטל במקרה הרע. הם לא בני אדם עם משפחות מאחוריהם, עם סיפור שלם, עם היסטוריה ועם חלומות לעתיד. במקרים רבים, הם שורה באתר ספורט ולא יותר מזה. היום הם כאן, ומחר הם נעלמים. מעטים הם הזרים שמצליחים לעשות את ה"קרוס אובר" ולהפוך לשווי ערך לישראלים. רוב הזרים בליגה שלנו יותר קרובים ללזאר יובאנוביץ', מאשר לג'ורג'ה יובאנוביץ'.
וכל זה מגיע, באופן אבסורדי, יחד עם דרישות גבוהות להחריד. בגלל שהזרים הם ברי חלוף, זמנם קצוב בכל שנייה ושנייה. כל מסירה לא מוצלחת מיד מתקבלת בצקצוקים, כל החמצה מיד מובילה לנחרות של בוז. שני משחקים לא טובים כבר יורידו אותו לספסל, משחק שלישי לא טוב - וכבר יתחילו לחשב את זמנו לאחור בקבוצה. משחרור מוקדם (הפועל חיפה החליפה השנה, כבר בינואר, כמעט את כל הזרים שהביאה בקיץ), ועד מונחים מכובסים כמו "הקפאה" (שפירושה - "אתה אצלנו, אבל לא אצלנו. מצידנו תשב בחוץ חצי שנה"). כל עוד הם לא מספקים תוצרת מיידית (ברמת הדקה הראשונה על המגרש), ממש לא אכפת לנו מהם.
כי לכדורגלן הישראלי יש רקע ויש עתיד. אנחנו ראינו אותו עולה מהנוער, משחק בבוגרים, יוצא לאירופה וחוזר, יודעים איך הוא מרגיש אחרי שער ניצחון - ואיך הוא מתוסכל כשהוא יושב בחוץ. כשהם טועים, אנחנו יודעים ללטף אותם ("זה צעיר", יאמרו האומרים, "הוא עוד ילמד. זה תהליך"). אבל לשחקן זר? למעט זרים בפרופיל גבוה ממש (צ'ארון שרי פינת אנריק סאבוריט), הם נטולי סיפור. אנחנו רואים אותם רק על הדשא, ולא את הדרך שהם עברו לכאן, או את מה שיעבור עליהם מכאן והלאה.
את הטעות כולנו רואים (עם מיליון הילוכים חוזרים), אבל אף אחד לא ייתן את הקונטקסט: איך זה בכלל לחיות במדינה שהיא לא שלך, ברוב המקרים לגמרי לבד, כשכולם מדברים בשפה זרה? איך אפשר לעלות לשחק כדורגל, או בכלל לתפקד, כשהעתיד שלך לוט בערפל, כשאתה יודע שאם לא תבצע ומיד - מחר תחזור לארץ המוצא שלך, וכל העתיד שלך יהיה בסימן שאלה? מה עושים עם הלחץ הזה, שמרחף עליך בכל שנייה ושנייה - הידיעה שאתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, ושאף אחד לא ייתן לך זמן ואורך רוח, כפי שמתבקש מספורטאים. תהיה טוב, או שתוקפא בינואר. עד כדי כך.
וכמאמר הקלישאה החבוטה, הכדורגל הוא המראה של החברה. אנחנו, כישראלים, תמיד התייחסנו קצת בזלזול לזרים. השילוב בין ציפיות גבוהות לעובדה שאפשר פשוט "לשלוח אותם הביתה", גרמה לכך שאין בנו גרם של אמפתיה כלפיהם. להפך, במקרים רבים הם פשוט "לוקחים עבודה לישראלים". הם לא "משלנו", באף מובן: לא נראים כמונו, לא מדברים כמונו, לא חיים את המרקם החברתי המקומי, אין להם אמא ולא ילד (בעינינו), אין להם סיפור. הם נועדו להיות נוודים שמשרתים אותנו - בין אם זה על המגרש, או כשוטפי כלים במסעדות.
אם בעלים זר היה מתייחס לכדורגלן ישראלי בחו"ל, בצורה שבה בסול מתייחס ליובאנוביץ', כבר היינו דורשים ועדת חקירה. היינו מחזירים את השגריר ומייצרים תקרית דיפלומטית. אבל זה, כידוע, לא המצב - הבעלים הוא מפה, והשחקן משם. אז מי לעזאזל יאמין לו? מי בכלל ישקיע אנרגיות כדי לראות את הצד של מישהו שלא יהיה כאן עוד שלושה חודשים? זו המציאות של זרים בישראל, בין אם הם שחקנים, מאמנים או עובדים בכל תחום אחר.
ונכון, אנחנו בספורט. ובספורט, לצערנו, דורשים תוצאות מיידיות. גם המאמנים סובלים מאותו קוצר רוח שקיים בסביבה שלנו (ובכל סביבת כדורגל אחרת, אם להודות על האמת) - הרצון לראות תוצאות מהר, לקבל תפוקה מיידית, ולחתוך באותה הקלות אם זה לא קורה. אבל אצל זרים השיפוט הוא עוד יותר מהיר, מאשר עם הישראלים. את אלה שיותר קל "לשלוח הביתה", בסוף גם ישלחו הביתה יותר במהירות. הזר שיסיים את דרכו פשוט ייעלם לנו מהעיניים; הישראלי כבר ימצא קבוצה חדשה בליגת העל, או בליגה הלאומית, או בליגה א'.
אבל ניצול הוא ניצול הוא ניצול. מי שסולח או מקל ראש באלימות לכאורה וביחס דוחה לזרים, סופו שיקבל אותה כלפי ישראלים. ואז נזדעק. ואז נרים את השלטים ש"כולנו <הכניסו שם>". ואז נפעיל את האזעקות והנורות האדומות. ואז נתהה "איך הגענו עד הנה?", איך הרשנו לעצמנו שבעלים מהסוג הזה ינהלו קבוצות כדורגל בישראל. ורק יובאנוביץ' יידע את התשובה: הגענו בדיוק לאן שהלכנו. ביום שבו דפדפנו הלאה את הסיפור המזעזע שלו, התחלנו לכתוב את הסיפור הכואב שלנו.
