מספר שבועות לאחר החתימה בבני סכנין, טאלב טוואטחה פותח את הלב. אמש (שני) ב"חדשות הספורט" - טוואטחה ערך ראיון מרגש במיוחד בו נחשף וסיפר לראשונה על בנו הבכור חסן שנמצא על הרצף האוטיסטי. מההתמודדות, דרך הקשיים וההקרבה ועד האור שמצא כאן בארץ.
טוואטחה דיבר על המצב המשפחתי: "רק אנשים קרובים יודעים את הסיפור הזה. גילו שהבן הבכור שלי, חסן, נמצא על הספקטרום האוטיסטי. הוא לא הסתדר בלודוגורץ, היה לו קשה שם. אמרתי שאשים את החלומות שלי בצד ושאני רוצה לתת הכל. הילד שלי מספר אחד בשבילי. אני לוקח צעד אחורה, חוזר לישראל ואשים אותו במסגרת שמתאימה לו, כדי שישתפר וירגיש בנוח. היו לי שנתיים קשות ככדורגלן אבל חוץ מהן הרווחתי פה את הילד, מאז שחזרנו לארץ הוא פורח. אני רואה את ההתקדמות ולא מתחרט שחזרתי".
"קיבלתי כמות גדולה של הודעות והערכה, פה בסכנין אתה מרגיש כמו שייח", סיפר על קבלת הפנים החמה שקיבל במועדון החדש שלו. "אהבה שאי אפשר להסביר אותה. הרגשתי את הטירוף, האהבה שלהם למועדון. מהעובד הכי קטן במועדון עד הבוסים, הקהל, כל העיר סכנין. קיבלתי הודעות מרהט, באר שבע עד לגולן. לא ידעתי שמועדון בני סכנין כזה עוצמתי, עם אהבה ואהדה גדולה בארץ".
"היו לי הצעות מקבוצות טובות, הצעות מפתות, לקחתי לעצמי איזה שבועיים להחליט אבל סכנין הייתה מההתחלה העדיפות הראשונה. היו לזה כמה סיבות, אחת הסיבות היא בירם, כולם יודעים שעליתי לבוגרים בחיפה, בירם, הוא דקל ורפאלוב, בזמנו חיבקו אותי, היו לידי. מועדון בני סכנין בשנים האחרונות נתן לעצמו רף ציפיות גבוה. זה הגיע לשיא בהחתמה של בירם, אחרי זה ההחתמה של מרואן, עכשיו אותי".
"אני חושב שיש לנו קבוצה חזקה עם מאמן שאוהב לשחק כדורגל, אני חושב שנהיה קבוצה כיפית, חזקה, שתבוא לכל משחק ולא משנה איפה במטרה לנצח. המטרה היא חד משמעית להיות בפלייאוף העליון, להמשיך את ההצלחות מהשנה שעברה, כמובן שאם אפשר להוסיף את הדובדבן הזה, מקום באירופה, נשמח. זה יהיה קשה, כי הרבה קבוצות התחזקו כמו סכנין, אני מאמין בשחקנים, בצוות המקצועי ובהנהלה. כל הצוות הזה יוביל אותנו למטרות שלנו".
קצת קשה לזכור את זה כעת, אבל רק לפני שנתיים, טאלב טוואטחה נחשב לאחת ההחתמות הגדולות של מכבי חיפה בשנים האחרונות. המגן השמאלי חזר לקבוצת נעוריו מתוך מטרה שיהיה שחקן מוביל בקבוצה שבנה ברק בכר. בסופו של דבר, הוא מצא את עצמו בקצה הספסל. "היו הצעות מהארץ, הייתה קבוצה ישראלית אחת שהציעה לפני מכבי חיפה, אני חיכיתי והעדפתי את חיפה. לא היה לי ספק שאם אני חוזר מחו"ל אני חוזר לשם". "אני התרגשתי יותר מהאליפות שלקחנו ב-2011. הייתי שותף מלא לה".
"בכר? לא דיברנו הרבה בשנתיים האחרונות, אני חושב שברק לא מסוג המאמנים שמדבר הרבה עם שחקנים, יש מאמנים כאלה. היו יחסים בין שחקן למאמן ולא מעבר. הייתי תקופה פצוע, לא פתחתי בעונה הראשונה בחיפה ובצדק. חזרו לי כמה פציעות, לא פתחתי, הקבוצה רצה, עשו איזה 9-10 ניצחונות רצופים. אמרתי לצרפתי שאני מוכן לשחק, זה היה נראה לי יום רביעי או חמישי, מתרגלים את ההרכב ואני רואה שאני לא בהרכב. אלה שאומרים "שבע מכדורגל", גרם לי להיות עצבני, אני רוצה לשחק".
"נכנסתי לחדר הלבשה אחרי שראיתי שאני לא בהרכב. לרוע מזלי, הייתה ארוחת גיבוש אחרי האימון, הייתי עצבני ממש. היו לי 3-4 חודשים שלא שיחקתי, הייתי מתוסכל, הגיעה הפציעה בנבחרת. התקלחתי, לקחתי את הדברים באוטו ונסעתי. מנהל הקבוצה שלי הודעה, אמר לי שיש ארוחת גיבוש, אתה חייב להישאר. אמרתי לו שאני לא במצב רוח להישאר עם הקבוצה. עשיתי טעות, אבל הטעות הייתה בגלל שכל כך רציתי לשחק".
"חזרתי מחו"ל בשביל המשפחה ובשביל לשחק. עשיתי טעות, לא הלכתי לארוחת גיבוש ומאז רוב הפעמים הפסקתי להיות בסגל, זה היה בחודש מרץ בגלל העבירה הזאת. זה מתסכל, זה משנה את החיים שלך. קשה. אתה מרגיש שאתה לא אותו בנאדם, קשה שאי אפשר לתאר את זה, במיוחד לבנאדם שמגיל 16.5 בבוגרים משחק כל משחק. הכל הלך לי חלק, נבחרת, אירופה, פתאום הכל משתנה".
"זה הצד הפחות נעים ופחות טוב. אם לא הייתי אוהב כדורגל לא הייתי מתעצבן, לא הייתי רב עם המאמן, לא הייתי מבריז מארוחות. אני בן אדם ששומע את הדברים האלה, אמרו לי את הדברים האלה הרבה אנשים, אני בנאדם שלא אוהב להגיב לזה, אני פשוט אומר שיגידו, יש לנו משפט בערבית שאומר, 'המילים שיוצאות אתה לא משלם עליהן מיסים'. אז אני אומר שידברו".
"אני בפנים מאמין בעצמי, האמונה בעצמך זה הניסיון. לפעמים כשאתה בדאון אתה אומר 'שיחקת נגד רובן, עשית לו בית ספר, איזה כנף יבוא בליגה הישראלית ויתמודד נגדך?'. זה נותן לי ביטחון עצמי, שכדורגל לא שוכחים, הכשרון לא נעלם, פשוט מאוד צריך אווירה טובה, אנשים שיתנו לך ביטחון, שישתנו לך את השקט. שיבינו אותך. פתאום אומרים לך איפה הפריצות, איפה ההרמות, איפה האחד על אחד? כל הדברים האלה אני מאמין שיבואו".
לטוואטחה היו במהלך השנים יחסים מורכבים עם קהל מכבי חיפה, כשזכורה במיוחד התקרית בה זרק לעברם משענת של כסא ברכבו. "גם כשלא הצלחנו הקהל לא נטש אותנו, היו מגיעים 15 אלף צופים. היית מרגיש אותו, אבל היית מרגיש גם שהוא מאוכזב, שריקות בוז. זה לגיטימי, אף פעם לא הרגשת שהקהל נטש את המועדון", מספר המגן.
"המועדון היה לחוץ בתקופות הפחות טובות, היה פחות שמח, באימונים, האווירה, הקהל הגיע כמה פעמים לכפר גלים והראה לנו את האכזבה שלו. לא היה כיף כמו עכשיו. מכבי חיפה שמצליחה והיא בדרך לאליפויות זה מועדון ממש עוצמתי ברמה אירופאית לכל דבר. אי אפשר לתאר את זה. האנשים שמחים, ילדים מגיל 3-4 עד אנשים מבוגרים בני 80. זה דבר חריג בכדורגל הישראלי. כמובן לחיפה יש הרבה קהל מאילת עד ק"ש. לכל מגרש באים ובמיוחד כשמצליחים. בשנתיים האלה אני חושב שהמועדון הביא להם הרבה שמחה ונחת. מאחל להם בהצלחה".
פרשת המשענת: "הייתי צריך להתנהג אחרת, להתאפק. זה טבעי שהקהל יהיה מאוכזב, חלק מזה יהיה קללות. הייתי רגיש לקללות בתקופה הזאת, אמא שלי נסעה לחו"ל, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא עוזבת אותי לבד, היה בנאדם ספציפי שבא מול הפנים שלי וקילל את אמא שלי, לא הצלחתי להחזיק את עצמי. אתה מתחיל עם בנאדם אחד וזה הופך לכמות של 20-25 אנשים. המצלמות תפסו את זה וזה נהיה סקנדל בתקשורת. אני לא חשבתי על זה".
על התקופה בגרמניה סיפר טוואטחה: "בשנה הראשונה שלי באיינטרכט פרנקפורט הגענו לגמר הגביע והפסדנו לדורטמונד, עשיתי שם עונה טובה, כבשתי גול בחצי גמר וברבע גמר הגביע. שיחקתי 15 משחקי ליגה, נתתי שלושה בישולים. הייתה התחלה ממש חלומית, בשנה השנייה גם התחלתי טוב, עד שהגעתי לנבחרת ונפצעתי. בקבוצה כמו פרנקפורט פציעה של חודשיים בחוץ זה הרבה זמן, שחקנים בחוץ מחכים להזדמנויות. הגיע בזמנו פיליפ קוסטיץ' שעכשיו באינטר, טוטנהאם ומילאן רוצות אותו, הוא תפס את המקום, שיחקתי פחות. הייתי שלוש שנים בגרמניה ויש לי זכרונות ממש נפלאים, אני חושב שלא הרבה שחקנים ישראלים יחוו את החוויות שחוויתי שם ובמיוחד שחקני הגנה".
"נבחרת ישראל הפכה בשנים האחרונות לתמונת מראה של החברה הישראלית והיחסים בין ערבים ליהודים. טוואטחה מספר: "אני ומונאס דאבור חברים, משחקים אחד נגד השני מהילדות. אני לא כל כך בתקשורת, אבל אנחנו מדברים. קשה לא מגיע למונאס מה שקורה לו, הוא בנאדם אחר ממה שאנשים חושבים עליו, אני מאמין שהוא בנאדם חזק והוא יעבור את התקופה הזאת".
"זה מאכזב. אתה בא, עוזב את המשפחה בשביל המדינה. אחנו רוצים לעשות תוצאות טובות ולייצג את המדינה. אם מונאס לא היה אכפת לו, הוא לא היה עושה את הדברים האלה. פשוט היה פורש מהנבחרת או כל פעם שיש נבחרת מזייף פציעה פה פציעה שם. לא היה בא לשמוע את הקללות, אני חושב שאכפת לו והוא אוהב לייצג את המדינה, אני חושב שכשקהל שורק לו בוז אנחנו מפריעים לעצמנו כנבחרת להגיע להישגים".
"אני מרגיש שכל דבר ששחקן ערבי עושה הוא צריך לחשוב מיליון פעם. זה גורם לך להרגיש שהרבה אנשים מחכים לך בצד לטעות או מילה שלא מתאימה. זה קשה, אחד הדברים איתם שאתה צריך להתמודד איתם ככדורגלן זה הדברים האלה. לדעת כל מילה או תמונה שאתה מוציא מהפה או שאתה מפרסם ברשתות החברתיות צריך לקרוא ולהבין ואז לפרסם".
"'הבוסים' היה בזמנו שיר בערבית שהיה 'הבוסים של הכפרים'", סיפר על התמונה המפורסמת שהעלו מספר שחקני המגזר בזמנו. "אנשים לקחו את זה למקומות אחרים, זה היה להיט במגזר הערבי. אני מג'אסר א זרקא, אני כאילו השייח של הכפר. דיא ממג'דל כרום, מונאס מנצרת, בירם מג'דיידה, מרואן מעין א סהלה. אנחנו כביכול האנשים החשובים בערים שלנו, זה היה משהו שקשור למגזר הערבי. אנשים לקחו את זה למקומות אחרים. בסופו של דבר התקשורת איפה שלא תיקח את זה, אם היא לקחה את זה למקום שלילי אנחנו צריכים להתמודד עם זה".
"כל מי ששאל אותי הייתי שותק, באינסטגרם שמתי בלי תגובות ובלי הודעות איזה חודש. בווטסאפ מישהו ששולח לי הודעה ממספר חסוי לא עונה, מי שמתקשר ממספר חסוי לא עונה. לא נכנס לאתרי ספורט. הרי אצלנו בארץ כל הדברים האלה שבועיים-חודש הכל נרגע. אחרים לקחו את זה קשה, בסופו של דבר זה עבר".
"בכל עבודה יש ערבים, יהודים. כולם מסתדרים, אנחנו לפעמים הכדורגלנים מנסים להיות חכמולוגיים", סיפר בהתייחסות לדברים שאמר בעבר ערן זהבי על שחקני המגזר. "אני התעלמתי, אמרתי 'אמר אז אמר'. יכול להיות שישב לו משהו. אני אראה אותו עכשיו, אלחץ לו את היד והלאה. אני לא מתייחס לזה אישית, יכול להיות שיש שחקנים ערבים שנפגעו ממנו ולא ידברו איתו. קרה לי ששחקנים באו אליי ברגעים קשים של המדינה ואמרו לי: 'אתם השחקנים הערבים ככה וככה', אני אמרתי להם צודק. אנחנו כדורגלנים, לא פוליטיקאים".
