"גם מסי, השחקן הגדול בעולם? לא כל בעיטה זה גול. להפך, רוב הבעיטות זה לא גול... אני בועט הרבה לשער, נכשל המון, מחמיץ המון, אבל גם נותן גולים" (משה חוגג, ראיון ל"חדשות 12", ינואר 2021)
ה-7 בדצמבר 2020, היה אמור להיות תאריך היסטורי בדברי הימים של הכדורגל הישראלי. אולי של מדינת ישראל כולה. פחות משלושה חודשים לאחר חתימת "הסכמי אברהם" בין ישראל לאיחוד האמירויות, איש עסקים ממוצא ערבי רוכש 50% מבעלות על קבוצת כדורגל ישראלית - ולא סתם קבוצה, אלא בית"ר ירושלים. קבוצה שההיסטוריה והפוליטיקה חרוטים עמוק בתוך ה-DNA שלה, מימיה כזרוע ספורטיבית של תנועת החרות ועד הימים בהם מיטב שרי הממשלה היו יכולים לערוך ישיבת קבינט ביציע הכבוד של טדי.
האיש שהיה אמור להיות המרכז של העסקה היה משה חוגג. שנתיים וקצת עברו מאז שרכש את בית"ר מאלי טביב, שנתיים סוערות ומלאות ברגעי שיא ושפל, בנצחונות גדולים אבל גם בהפסדים מרים. הרגע הזה היה אמור להיות הניצחון הגדול שלו. הרגע שיכניס אותו לספרי הזהב כדמות היסטורית, כאיש שעשה את מה שאף אחד אחר לא עשה. גיבור על.
מי שקורא את השורות האלה, יודע גם איך הסיפור הזה נגמר. שלושה חודשים בלבד אחרי שחוגג והשיח' חאמד בן חליפה הצטלמו ברוב רושם, העסקה נפלה באופן מהדהד. הוועדה להעברת הזכויות של ההתאחדות לכדורגל לא אישרה, השמועות סביב בן חליפה (ובעיקר סביב מה שהוא לא) החלו להתרוצץ, ובחודש פברואר 2021 בית"ר משכה את הבקשה. מה שהחל בתור חזון אופטימי על דו קיום ושיתוף פעולה, נגמר בקול ענות חלושה, שלא לומר התרסקות מהדהדת.
וזה, בדיעבד, היה גם תחילת הסוף של עידן חוגג בבית"ר ירושלים. מאז עברה בית"ר לבעלות פרטית, היו לה חמישה בעלים. כל אחד מהם החזיק 4.4 שנים בממוצע. חוגג שרד קצת יותר משלוש - מאוגוסט 2018 עד הנקודה בה אנו עומדים, דצמבר 2021. שעון החול שמסתובב מעל כל בעלים במועדון הרגשני ביותר בישראל התהפך על חוגג מוקדם, יחסית לאחרים, אבל מי שהקשיב טוב - יכול היה לשמוע את פיסות החול נופלות הרבה קודם.
עלייה
על הנייר, משה חוגג היה אמור להיות בעלים אידיאלי לקבוצת כדורגל - בניגוד לרוב בעלי ההון שהסתובבו סביב הכדורגל הישראלי, הוא לא נראה כמי שמחפש מקפצה בשביל פרסום או כסף. את שניהם היה לו למכביר. הוא הגיע, לעומת זאת, עם משהו שקצת היה חסר לבעלים אחרים - תשוקה למשחק עצמו. חוגג ניסה להיות כדורגלן, היה חובב גדול של המשחק כל חייו, עוד מאז ילדותו בבאר שבע. קרוב משפחה שלו, זוהר חוגג, אפילו רשם כמה הופעות בבוגרים של הפועל ב"ש.
חוגג עצמו סיפר פעם, בראיון ל"גלובס" ב-2014, על הפעם שניסה להיות כדורגלן: "חלמתי להיות כדורגלן והתחלתי לשחק בבית"ר באר שבע. הייתי תקופה קצרה בהפועל באר שבע, וכשהגעתי לבוגרים המאמן אמר לי, אתה יכול להיות שחקן בינוני בליגה, אבל ברקוביץ' לא תהיה. החלטתי לעזוב, והוויתור על המשחק היה קשה לי בטירוף". באופן אבסורדי, דווקא את הרגעים האחרונים בתודעה התקשורתית הוא סיים ככדורגלן פעיל, בליגה ג', במסגרת "המכתש גבעתיים".
המעורבות של חוגג בעולם הכדורגל לא החלה בבית"ר. מספר שנים הוא שימש כספונסר של הפועל באר שבע, הקבוצה אותה אהד בילדותו, עד שבא הרגע שבו חדר לתודעה: אחרי גלי מחאה אדירים של הקהל נגדו, אלי טביב חיפש דרך יציאה מבית"ר ירושלים - וחוגג היה מוכן לשלם. 26.5 מיליון ש"ח עלה לו התענוג, 18 לטביב והיתר לכיסוי חובות הקבוצה. ב-13 באוגוסט 2018, משה חוגג הפך - באחת - משם שצריך לחפש טוב במדורי הכלכלה, לשם דבר שנכנס לכל סלון בישראל. זה הסב לו הרבה נחת בהתחלה, אבל בדיעבד - ייתכן שזה גם מה שגרם לסוף להתקרב.
שינויי אסטרטגיה
כל מי שקצת גישש אחרי ההיסטוריה של חוגג, והעולם שהוא בא ממנו, הבין שאיש העסקים הוא קודם כל ספקולנט - אחד שהולך על סיכונים גבוהים, חי על ריגושים מהירים, לא מסתפק בשגרתי ובקבוע. זוכרים את המטאפורה מתחילת השיחה? בועט הרבה לשער, מתוך ידיעה שאת הרוב הוא יחמיץ, אבל לפעמים הכדור יפגע במסגרת. ודרך הראי הזה, אפשר להסתכל יותר טוב על התקופה שלו בבית"ר ירושלים.
לא היתה דרך אחת בה חוגג ניהל את המועדון. בתחילת דרכו, הוא ניסה ללכת על פורמט של רכישת כוכבים: שמונה ימים בלבד לאחר שחתם עם טביב על העסקה לרכישת בית"ר, הוא הנחית במועדון את מאור בוזגלו, טל בן חיים (הבלם) וערן לוי - שלושה שחקנים בעלי שם, שהיו אמורים לשנות במהירות את האווירה סביב המועדון ולתת אווירה שמשהו חדש מתחיל.
שלושתם לא ירשמו את בית"ר בתור פסגת הקריירה שלהם (אם מוציאים מהכלל את הצמד של בוזגלו נגד אתלטיקו מדריד במשחק הידידות החגיגי של סוף עונת 2018/19), אבל חוגג היה זקוק להם. כמו שבעולם העסקים הוא אהב להתקשט בשמות גדולים (ליאו מסי, ליאונרדו דיקפריו) עם הפריצה, כדי למשוך משקיעים נוספים - גם כאן, המטרה היתה שהשמות ידברו בעד עצמם. שעצם ההחתמה תעורר ריגוש בקהל הלקוחות אליו הוא פונה - משקיעים במקרה אחד, אוהדים במקרה אחר.
אבל למרות החיזוק הגדול, עונת 2018/19 לא הסתיימה בהצלחה גדולה. גיא לוזון, שפתח את העונה כירושה מידיו של טביב, הלך הביתה בעקבות שרשרת תוצאות שליליות. ניר קלינגר שהחליף אותו, גם זז מהר הצידה ואת העונה היא סגרה עם ניסן יחזקאל על הקווים, בפלייאוף התחתון. ואז, שוב, האסטרטגיה השתנתה. חוגג, על משקל אותה מטאפורה, ניסה לבעוט מזווית אחרת - הפעם, בניית מערכת מקצועית.
כי בסוף אותה עונה, התרחש אירוע אחד מסעיר בעונה שלא היה בה הרבה סערות חיוביות - יוסי בניון ערך את משחק הפרישה שלו, באצטדיון טדי, במדים של בית"ר. חוגג החליט לשנות גישה - ולתת בידיו של בניון את המועדון, בחלק המקצועי שלו. אחד מגדולי השחקנים שידע הכדורגל הישראלי, הפך למנהל המקצועי של בית"ר - כשלראשונה הוא נכנס לתפקיד הזה.
רוני לוי מונה למאמן הראשי, וגם הכיס נפתח: עלי מוחמד, לכל הדעות הזר הטוב בליגה, הגיע, גם מיכאל אוחנה עבר בחוזה עתק. בית"ר נראתה כמי שבונה מערכת ארוכת טווח, שאמורה להספיק לשנים קדימה, ע"פ המודל של מכבי תל אביב - מצד אחד כסף גדול, ומצד שני השקעה בתשתיות. גם זה, איך נאמר, לא ממש עבד. הרביעייה שכללה את חוגג, אוחנה, בניון ורוני לוי שרדה בקושי עונה אחת וקצת. את המטרה שלה בעונת 2019/20, מקום שלישי והעפלה לאירופה, היא הצליחה להשיג - אבל בדרך לא מאוד מרשימה, רוב הזמן. אחרי שבית"ר הודחה מהליגה האירופית ע"י טאוטה דורס מאלבניה, רוני לוי הלך הביתה. בניון נפרד יחד איתו.
עונה שלישית, אסטרטגיה שלישית - לבניון לא היה יורש אמיתי בתפקיד המנהל המקצועי, ומי שהלך ולקח את הסמכויות לידיו - כך נראה - היה חוגג עצמו. במרץ 2021 הוא כינס מסיבת עיתונאים מפורסמת, ובה סיפר על גישתו המקצועית החדשה: "נפלתי בשבי הדריבל ולא נתתי מספיק כבוד לעבודה קשה. לא שמנו פוקוס על משחק ההגנה שלנו, משחק ההגנה לא מתאים לליגת העל והפוקוס שלנו יהיה דרמטית לחזק אותו. הכמויות? מאמן יבוא ונחליט. אנחנו לא משופעים בשחקנים שיש בהם איכות ועבודה קשה. נחפש ונקווה שנצליח".
וגם כאן, המערכת המקצועית כמעט תמיד היתה בסחרור. אחרי שרוני לוי הלך, מונו סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה. אחרי שהם הלכו, יוסי מזרחי נקרא לקווים כדי לסיים את העונה. שוב, שלושה אנשים שונים על הקווים בעונת משחקים אחת. ותוך כדי זה, שורה של בלגנים על ומחוץ למגרש, ביקורות גלויות של הבעלים כלפי שחקניו - כולל פעם אחת שבה קנס אותם על יכולת מקצועית לא טובה.
בית"ר ירושלים אף פעם לא היתה ידועה בתור אי של יציבות, אבל דומה שבתקופת חוגג כל יום היא נתקלה בסערה חדשה. פעם סכסוך מתוקשר עם מכבי נתניה על הזר לאמק בנדה, פעם ידיעה בתקשורת על כך שהמועדון כמעט ונסחט. הסופה התמידית שהתחוללה מבחוץ חלחלה גם לדשא. את עונת 2020/21, שעמדה גם בצל מגפת הקורונה, היא סיימה בפלייאוף התחתון, במקום העשירי בלבד מתוך 14 קבוצות. שפל שהמועדון לא ידע מאז עונת הצ'צ'נים הארורה, שם נשארה בליגה רק במחזור האחרון.
ובאמצע, כמובן, היתה גם סאגת השיח'. כמו בעולם ההשקעות שממנו חוגג הגיע, זו היתה השקעה בסיכון גבוה. עסקה שמקורותיה לא היו ברורים, האיש שמולו חוגג חתם נותר מעורפל עד רגע זה וכל המקורות האובייקטיביים לגביו העלו חשדות קשים באשר למהימנותו. קצת כמו המם של אייל שני, היה ברור שזו "הצלחה ענקית או התרסקות איומה". זה נגמר, כזכור, בהתרסקות. התרסקות שגרמה לכל אוהד בית"ר להרגיש שהסוף קרוב.
הסוף
כל הסימנים הראו בקיץ 2021, שחוגג לא מאוד נלהב מהמוצר הזה, שקנה לעצמו, בקיץ 2018. אחרי עונה מזעזעת בכל מובן, הקבוצה כמעט ולא התחזקה. האיש שידע לדבר תחת כל עץ רענן, פתאום החל להראות סימנים של עזיבה. "השתיקה שלכם רועמת", הוא פנה לקהל השפוי בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו בסוף אוגוסט, "אם אתם אוהדי לה פמיליה - הגעתי למקום הלא נכון. אפסיק להשקיע את כל כספיי, ואפנה את הדרך לבא בתור, אם יש כזה בכלל".
שלושה שבועות בסך הכל אחר כך, הוא הטיל את הפצצה - והעביר את סמכויותיו במועדון לידי הנאמן, עו"ד יצחק יונגר. כמו בשיר שכתב שלומי שבן, הנה בא הסוף. חוגג הבין שההשקעה הזו עלתה לו בהרבה יותר מאשר כסף גדול. אולי זה גם אור הזרקורים שהבליט אותו יותר מדי, שהפך אותו למטרה, שהפך כל קושי בחייו לכותרת ראשית במהדורת חדשות מרכזית. אולי דווקא החשיפה ההיא, הרצון ההוא בפרסום ובתקשורת, היה עקב האכילס שלו - שנגמר במעצר ובחשדות חמורים במיוחד שעומדים נגדו עד היום.
אקורד הסיום של פאזת חוגג בבית"ר היה, כמו אצל קודמיו, כואב במיוחד. ב-18 בנובמבר 2021, חוגג נעצר בחשד להונאה, כמו גם לעבירות מין. הוא אמנם הביע את רצונו להתנתק מהמועדון עוד לפני שהחשדות נחשפו לעיני כל, אבל זה היה המסמר האחרון. מכאן, היה ברור שחוגג לא יכול - גם לו רצה - להמשיך ולהחזיק בבית"ר, בוודאי לא לגרום לה לשגשג. הדעיכה היתה איטית וכואבת במיוחד לכל המעורבים, עד להגעתו של ברק אברמוב.
בית"ר ירושלים יוצאת מעידן חוגג כמעט כמו זו שנכנסה אליו, לפני ארבע שנים: מעוטת נכסים או יכולות, ומשוועת שוב למישהו שירים אותה מהקרשים. כמו יותר מדי פעמים בעבר. חוגג עוזב אותה מבוזה יותר, עם קופה של שרצים מעל הראש, ועם המון לקחים שלמד.
שום הפתעות אין בסיפור, שרה יהודית רביץ למילים של יענקלה רוטבליט. החגיגה נגמרה. כבר בחודש ינואר, אמורה הקבוצה הזו של בית"ר להימכר לכל דורש. ואם לא יהיה דורש, תהיה שם מכירת חיסול. בית"ר ירושלים שוב נפלה קורבן לרצון בדמות גדולה וחזקה שתוביל את המועדון לתהילה. נפלה קורבן לשבי הדריבל, או לשבי הבלוקצ'יין, אם תרצו.
וחוגג? הוא ייכנס לרשימה הארוכה של אנשים שבאו והלכו. 4.4 שנים מחזיק בממוצע בעלים בבית"ר, וכשטיפות החול האחרונות מתחילות לזלוג לו על המצח, הוא יכול לשאול את עצמו: האם כל הזמן הזה, הוא בעט את הכדור לשער הלא נכון?
"כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים..."
