על המשחק הזה היה כתוב מראש - התפרקות. היינו הרי בסרט הזה כל כך הרבה פעמים. אופוריה מיותרת וחגיגה מוגזמת אחרי ניצחון על איי פארו החלשה, דיון רעיל לפני משחק בשאלה הכל כך ישראלית - האם יקללו שחקן מסוים של הנבחרת? משחק הגנה חסר ביטחון וחסר כישרון, שריקות בוז מכוערות מהיציע לעבר שחקן שזה עתה כבש עבור הנבחרת, חזרה של היריבה מ-3:0 ל-3:2 ושער שוויון שעמד כל הזמן באוויר.
שנמשיך? לנבחרות קודמות של ישראל הספיקו חצי מהצרות הללו כדי להישבר, כדי להיכנע, כדי להיגרר לעיסוק ברכילות ושמועות, כדי להאשים, להתחמק, לברוח, לריב, לספר לעצמנו בראש את הסיפור הזה על המנטליות של הכדורגל הישראלי, ולתת לנבואה להגשים את עצמה. כמו שאנחנו אוהבים. כמו שחינכו אותנו. אבל במשחק הזה, בדומה לרוב התקופה האחרונה בנבחרת ישראל, יש משתנה אחד שמשפיע על הסיפור שכאילו כתוב מראש - ווילי רוטנשטיינר.
הניצחון אתמול (שבת) על אוסטריה היה רשום קודם כל על שמו. ולא, לא רק בזכות ניהול המשחק המעולה שלו, עם חילופים מדויקים (דן גלזר להרכב!) ותכנית משחק חכמה. כל אלו הם לא הקלפים החזקים של האוסטרי. גם ביום כל כך שמח, לא נשכח שמדובר במאמן שעדיין נותן את התחושה שאפשר להוציא יותר מהסגל הזה (למרות שבעצם אמרנו את זה על כל מאמן שקדם לו).
הסיפור אצל רוטנשטיינר הוא אחר: הסיפור הוא הניהול. ההתנהלות. הארגון. רוטנשטיינר מעביר כאן בשנים האחרונות את אחד השיעורים הכי חשובים ממנו הכדורגל הקפיד להבריז פעם אחר פעם: השיעור על איך מנהלים נבחרת. על איך מנהלים מסגרת כזו. איך מנהלים סגל כזה. אתמול הוא זכה לגמול שהוא כל כך ראוי לו על גישה שמעטים מפרגנים לה או מבינים אותה, אבל היא שסידרה לרוטנשיינר את הניצחון.
גם בסיפור המעיק הזה של דאבור, בלט הארגון של רוטנשטיינר. השקט שבו הנבחרת הגיבה לבוז המכוער של הקהל. החיבוק של השחקנים. התגובה הלא מתלהמת בסיום. קוראים לזה שפיות. פרופורציות. התעסקות בעיקר. דברים שצריך לטוס לאירופה או להדליק טלוויזיה כדי לחזות בהם. לא כאן. לא בנבחרת ישראל. אלא שמאז שרוטנשטיינר הגיע לישראל, חל שיפור דרמטי בפרמטרים האלה. נבחרת ישראל ששולטת ברגשות שלה? היינו כחולמים.
אבל זה הרבה מעבר. קחו למשל את עניין מרציאנו. בשקט בשקט, בניגוד לכל היועצים, הרחשים והכעסים, רוטנשטיינר פתר את סוגיית השוער. הוא עשה זאת בדרך שלא ציפינו לה – מתן גיבוי מלא לשוער, שלא נראה מושלם לאף אחד. כולל הבוקר. סביר להניח שרוטנשטיינר מרגיש כמונו לגבי מרציאנו. גם הוא יודע שיש לשוער לא מעט חולשות מרגיזות. אבל הוא לקח החלטה, ונצמד אליה. לא שינה יותר מדי, לא היסס יותר מדי, לא התחרט ולא נגרר למחשבות שניות. מחשבות שניות, שמונעות לא פעם מלחצים בתקשורת. זה מאמן ישראלי טיפוסי, לא רוטנשטיינר.
מרציאנו הוא רק פרק אחד בתכנית הלימוד המפוארת שישאיר אחריו האוסטרי לכדורגל הישראלי – תכנית לימוד שמשום מה לא הגיעה לישראל במשך כמה עשורים. ושם מלמדים איך מנהלים סגל של נבחרת. ולמה חשוב לשמור על מסגרת קבועה וסגל די קבוע כדי לבנות משהו. שהשחקן החם מהליגה לא חייב לפתוח מיד. אם משהו מהמסר הזה יקלט בנבחרות ישראל העתידיות – אשרינו.
זו הגישה שהביאה את הכישרון של ערן זהבי להתפוצץ בנבחרת. שהפכה את מנור סולומון למנהיג בגיל כך צעיר. זו הפילוסופיה שתעזור לנו לשמר יותר כישרונות ולאבד פחות טאלנטים צעירים. זו החשיבה שבאה אתמול על שכרה מול אוסטריה – למרות שמבחינת כמות המצבים האוסטרים היו שווים אולי תיקו.
שוב – אין כאן כוונה לומר שרוטנשטיינר מאמן מושלם. אבל לכל אלו שכל הזמן דוחפים להחלפתו נאמר הבוקר בראש מורם – ספק רב אם ישראל תמצא מאמן טוב ממנו. די בטוח שהמאמן שיבוא אחריו יהיה חלש ממנו. כמו האוסטרי, גם הבאים אחריו יקבלו החלטות שרבים יחלקו עליהן. אבל בניגוד אליו, הם לא יבנו מסגרת שתדע להתמודד בבגרות עם המשתנים הרבים במהלך חייה של נבחרת.
