>>הרגעים הגדולים של 2011 - הפרוייקט המלא
במשך 1,941 ימים, שהם בעצם חמש שנים וחצי, ציפינו לתמונה הזו. 1,027 אסירים הם המחיר שהמדינה שילמה בשביל שנזכה לראות אותה, והרבה יותר מאלף מילים אפשר להגיד עליה. עוד לפניה החלו לזרום התמונות: הנה גלעד בידי המצרים, נראה כל כך רזה ובכל זאת הולך בכוחות עצמו; פה הוא מדבר עם עיתונאית מצרית ממש מעצבנת וחסרת טקט בסיסי; כאן הוא כבר עם קצינים ישראלים משלנו. ואז, סוף כל סוף, קיבלנו את מה שהכי רצינו – חיבוק. אבא נועם מחבק את הבן גלעד, ששב אלינו, אבל בעיקר אליו. החיוך של ביבי, שמביט מהצד, מעולם לא נראה יותר אמיתי.
כל השיקולים הקרים, כל המחשבות הרעות, כל הציניות המרירה, כל הגשמיות והחומרנות, כל האדישות – הכול נוטרל אל מול העוצמה הרגשית והטהורה שפרצה מתוך התמונה וחדרה אל תוך הלב המשוריין שלנו. כמה מאיתנו אפילו הרשו לעצמם להזיל דמעה.
החיבוק בין נועם לגלעד הוא למעשה החיבוק הראשון והאחרון שלנו עם גלעד, הילד של כולנו. כי מכאן והלאה תמה ההתערבות שלנו בחייו, ומתחילים חייו הפרטים והמשוחררים שלו. את החיבוק בין גלעד לאביבה כבר לא זכינו לראות – וגם איננו אמורים. הדבר האחרון שהגיע לגלעד אחרי חמש שנים וחצי בשבי החמאס הוא חיבוק הדוב שלנו.