בחודשים האחרונים הירקן אילן איטח, הידוע בשדרות בכינוי "אילן עזה", חי בדרכים. מאז שמשפחתו פונתה מהעיר, הוא נודד לבדו. "אלינור, יאיר, און ואילור בים המלח, יעקב בחנות בתל אביב ואני הומלס", הוא פותח.
"ראיתי חנות להשכרה", אומר יעקב איטח, בנו של אילן. "התקשרתי לאבא ואמרתי לו: 'מה אתה אומר, אולי אני אפתח כאן חנות פירות וירקות?' - בהתחלה הוא חשב 'מה לנו ולתל אביב?', כי מי חשב בכלל להגיע למקום הזה. אנחנו רגילים לשדרות והסביבה וזהו. שכנעתי אותו, ובסוף פתחנו כאן. אחרי שפתחנו והבנתי מי האנשים באמת, מה שאמרו לנו – שלאנשים לא אכפת מאיתנו ומהקסאמים - היה שונה לגמרי. בדיוק הפוך". אילן מספר שבהתחלה הוא היה בטוח שהתל-אביבים שונאים אותו: "חשבתי שבעיניהם אני סוג ב', אבל לא".
"הכתובת על הקיר, כולנו קורבנות מדממים של תרבות השיסוע, הפילוג והקיטוב", טוען ערן, לקוח בירקנייה ששוכנת בימים אלה בתל אביב. "דבררו אותנו, את התל-אביבים, כשמאלנים ואנרכיסטים. אין לי אפילו שעון, אבל לשיטת אמסלם ברייטלינג יש לי, והמסרים הרעילים המהדהדים האלה נפלו כפרי בשל בתודעת האנשים היקרים האלה. זה חלק ממדיניות מכוונת ליצור כאן בדלנות, פלגנות ושסע, אבל ככה אי אפשר לנהל מלחמה וככה אי אפשר לנצח".
גם ביום שאחרי המלחמה, יעקב כבר החליט שהוא לא חוזר לשדרות: "זהו, מספיק. אני בשדרות מאז שנולדתי וכבר רגיל לקסאמים, והפעם, המחבלים האלה, זה גמר את הסיפור, אין לי מה לחפש שם יותר". הוא פונה למלון בתל אביב סמוך לירקנייה שפתח, שם מתגוררות עוד שתי משפחות משדרות והיתר הגיעו מקריית שמונה. משחקים רמי עד הצהריים, ישנים שנ"צ, קמים לארוחת ערב ואז משחקים שוב רמי. כך נראה סדר היום החדש של "פרלמנט" קריית שמונה. יוסי, שלומי, אבי ואדמונד היו נפגשים בקפה הקבוע בעיר, שהוחלף בלובי המלון בתל אביב. "ביבי ילך ואנחנו נשחק ככה בקריית שמונה", אומר יוסי.
בין הנסיעות, אילן עוצר בבית המלון מדי פעם לנוח, להתרענן, לשבת עם מפונים אחרים. כשמגיעים לפוליטיקה, הוא שולף קלף מפתיע: "אני ביביסט כל החיים, והפעם לא. ביבי כבר לא טוב למדינת ישראל. למה אנחנו לא בבתים שלנו? אם הוצאת אותי מהבית שלי, שם זה נגמר". שלומי מדר, אחד מחברי הפרלמנט, טוען: "אם היום היינו נשארים שם ולא היו מפנים אותנו, כמה הרוגים היו? מאות אם לא אלפים. מה היו עושים לביבי? שוחטים אותו".
אבי שיטרית, גם הוא מפונה מקריית שמונה, מצטרף לשיחה: "על אף שלפעמים יש לי חילוקי דעות עם ההחלטות שהם מקבלים, אני הולך בדרך שלהם בכל מחיר. לא נותנים לו (לנתניהו) לעבוד. משפחות החטופים, עם הצער שבנושא, לא נותנות לו לנהל את המלחמה". יוסי מוסיף כי "אישית תמכתי בליכוד, בפעם האחרונה הצבעתי לבן גביר, אבל ביבי לא בלקסיקון שלי". כאשר אילן טען ש"ביבי סופר אותנו בתור כסף, לא מעבר" ו"ביבי מחק את הציונות", אבי הטיח בו: "אתה לא ביביסט, אתה איש שמאל שתול. אתה קורא לעצמך ביביסט?"
קשה לך עם זה שלא מקבלים את הדעות שלך?
"לא", אומר לנו אילן בדרכים, "אני לא פוחד מאף אחד ואין לי מה להסתיר. צריך לכאוב לנו ולהתאבל על אלה שנרצחו. תפסיקו להתעסק בפרנציפים. אתם גיבורים, תעלו לבית העלמין ותסתכלו, תראו מה יש שם".
כדי להסביר לנו את השינוי שעבר, הוא לוקח אותנו לבית העלמין בשדרות. חשוב לו שנראה וננסה להבין מה עבר עליו במקום הזה. "משפחת זק - האימא אתי, האבא איתי והבן שגיא. סמיון חייקין, מצאו אותו אחרי 20 יום. אוסקר, בן אדם זהב. כל אלה נרצחים. אני הטמנתי את כולם". מהרגע שפרצה המלחמה, אילן חיפש איפה להתנדב ולא תיאר לעצמו שיגיע לכאן: "רציתי לעשות משהו. התקשרתי לצבא פעמיים, דחו אותי, אני לא פונקציה. אז באתי לכאן".
"בגלל הבלגן שהיה פה, הרבה אנשים ברחו", אומר מנהל בית העלמין המקומי, הרב נתן בר יוחאי. "כמות גדולה של הלוויות ולא ידעתי איך אני עושה את זה לבד. אז הקב"ה שלח את המלאך הזה, את אילן. הוא בא אליי ואמר לי: 'מעכשיו אני מתנדב שלך'. חשבתי שהוא יישאר כאן יום-יומיים. האיש הזה היה איתי כאן שלושה חודשים. אנשים ברחו מפה, פחדו. הייתה הלוויה של ליאור וייצמן, ובאמצע הלוויה עוד היו כאן קרבות ויריות והיה ממש מפחיד".
לא חשבת שתהפוך מירקן לקברן.
אילן: "לא. למה אני כועס? אני כועס על זה. בואו ותתמודדו פה. הנשמה שלי קבורה פה".
רוב הזמן הוא בדרכים, אבל כמעט אין יום שאילן לא עובר בשדרות ובודק מה שלום העיר, הבית שננטש ומעט התושבים שחזרו. כשרצינו לעצור לשתות אספרסו אצל שמעון פרץ, ניסו לגרש את אילן מהמקום. "אתה לא תשב פה", תקף אותו סימו, אחד הנוכחים. "אתה תלך לתל אביב כי אתה שדרותי שמלכלך על ביבי. אף אחד לא הפקיר אותך, הצבא הפקיר אותך".
"אנחנו הראשונים שהבאנו את האספרסו לעיר", מספר פרץ, בעל בית קפה בעיר. "השתנה המקום, הכול משתנה, זה לא מה שהיה פעם". במקביל, נמשך הוויכוח בין אילן לסימו בכניסה לבית הקפה. "אל תדבר בשם תושבי שדרות", אומר סימו לאילן - שהשיב: "אני מדבר רק בשמי". כן, גם כאן בקפה של שמעון אילן קצת בודד. החברים מהפרלמנט כועסים עליו, מאשימים אותו שהעיר הגדולה קלקלה אותו.
"סימו מכיר אותי מהילדות, האנשים של שדרות הם אנשים טובים", מסביר אילן. "זו פעם ראשונה שאני יוצא נגד ביבי. אנחנו משפחה של ביביסטים, ליכודניקים. הפעם לא. יש פה עניין של אמונה. האנשים כאן אלה אנשים של אמונה, אנשים נאמנים, אתם לא יכולים לבוא ולשבור אותם ביום. מתי שברו את הכלים? ב-7 באוקטובר. עברנו כאן דבר קשה שהוא אשם בו". במהלך הדיון בפרלמנט, טוביה מעלה את השאלה: "סליחה, איפה ראש אמ"ן? ראש השב"כ? ראש המוסד? אם הוא (נתניהו) היה מקבל על זה דיווח, הייתי עומד בתל אביב ואומר שיעוף הביתה. ביבי לא ייפול ולא אתה תפיל אותו, אף אחד". דוד עטיה, תושב העיר גם הוא, תוהה: "החמאס התפתח ככה, ולמה? כי הוא לא השגיח עליו. ביבי היה בסדר, עכשיו גמרנו, צריך לפנות את המקום".
"הוא, עם הניסיון שלו, יודע להגיד לאמריקאים 'לא' מתי שצריך", מאמין יוסי, שלקח חלק בשיחה בבית הקפה. "אתה חושב שבני גנץ היה יכול להגיד לביידן 'לא'?". בשלב זה מצטרפת מזל אמסלם, עוברת אורח, לדיון: "רק ביבי. ואיזה מזל שראש הממשלה הזה כרגע מנהל את המלחמה הזאת. אחרת, היינו במשבר הרבה יותר גדול".
כשבפרלמנט שואלים אותה מי גרם במידה רבה לשסע בחברה הישראלית, היא משיבה: "אלה שלא קיבלו את הצבעת הבוחר, והם אומרים עכשיו - בוא נלך לבחירות. אם עוד פעם יהיה ימין, הם יהיו אותו הדבר".
"הצבא והשמאל רצו לקבור אותך בשביל להוריד את ביבי"
"את חושבת שביבי יקבל קולות בשדרות?", שאל אותה אילן. "בשדרות, בכל הארץ הוא יקבל", ענתה מזל. יוסי מאמין: "התמיכה בליכוד ובנתניהו לא קיימת היום בשדרות. אין מצב כזה שהליכוד יקבל כאן 50% מהקולות, אין דבר כזה". אחד מחברי הפרלמנט אומר לאילן: "תתעורר! השמאל, הצבא, הקצינים, המודיעין, השב"כ, המוסד - כולם רצו לקבור אותך בשביל להוריד את ביבי".
"אלה שצועקים לך 'ביבי, ביבי', אל תאכל את זה", אומר לנו אילן. "תפסנו אותם ברגע לא טוב. אני לא חושב שזו הדעה שלהם".
שמענו כבר אנשים שאומרים "זהו, אני לא מצביע יותר לנתניהו", ובסופו של דבר כן הצביעו לו.
"הפעם זה אחרת. הפעם נרצחו אנשים, נרצחו ילדים. קשה להיפטר מהאירוע הזה."
מתקפת 7 באוקטובר תפסה אותו בקפה של הבוקר במרפסת. אפילו האזעקות הבלתי פוסקות לא הזיזו אותו מהכיסא הקבוע, גם לא אשתו וחמשת ילדיו שרצו מיד לממ"ד. רק כשהבחין בטנדר לבן עוצר מול ביתו וכששמע קולות בערבית, הוא קם מהכיסא. "אתה רואה נשקים", הוא משחזר, "אמרתי לבני הבית, 'מחבלים'. לא הייתה לי ברירה, אין לי נשק, אין לי כלום". כירקן במקצועו, כן הייתה לו מצ'טה לכרוב ולדלעת.
רגעים ארוכים ישב עם המצ'טה עד שהתרחקו המחבלים מביתו. לפחות כך חשב. "הם זיהו אותי כשיצאתי לבדוק איפה הם, והם שחררו עליי כדורים. הם היו בטוחים שהם כיסחו אותי, אבל לא. אני לא לוחם קומנדו, אחי, מה אתה נופל עליי ככה? זה לא ברור מאליו מה שקרה פה".
מלי פרץ היא שכנה צמודה של משפחת איטח כבר 25 שנה. אחרי שפונתה עם בעלה וששת ילדיהם לאילת, החליטו לחזור ולהיות קרוב לבת הבכורה שמשרתת לא רחוק מהבית, בעזה. "חזרנו לפני שבועיים", היא מספרת, "היה קשה, פחדתי, אבל זה בית".
מישהו אמר לך שעדיף שלא תעשי את זה?
מלי: "כן, בטח. הודעתי לכמה אנשים שאני חוזרת ואז אמרו לי: 'אוי, איזה יופי, תהיה לך קופה יפה'. איזו קופה יפה? כאילו, מה? בחדשות דווח שכל תושב שחוזר מקבל מענק של 50 אלף שקל. על זה קיבלתי מיד שיחת טלפון: 'אה, ידעת שמגיע המענק, בגלל זה חזרת'. למה לתמחר אותנו בכסף? את הכסף הזה תשמרו לביטחון. לא חזרנו לפה בשביל שום דבר, אלא כי רציתי לחזור. מה שהם עושים במדינה שכל פעם אומרים 'ניתן לכם כסף, תחזרו', הם מסכסכים בינינו לבין עצמנו. כאילו בגללנו, בגלל שחזרתי, תיפסק המלחמה".
אילן, אתה לא אומר לפעמים לאשתך: "יאללה, תחזרי הביתה עם הילדים"?
"אומר לה, גם אלינור רוצה. אבל הפעם אנחנו מתחשבים בילדים שלנו".
מכאן, לתחנה האחרונה: לראות את האישה והילדים בים המלח. "חסר הבית, חסר המשפחה, חסר השולחן", אומרת אלינור. "שולחן שישי שלי הוא מכל טוב. יש מנה ראשונה, מנה שנייה, מנה שלישית, סלטים. יש הכול".
איך אתם מסתדרים כשהילדים מפוזרים? את רגילה לראות אותם כל הזמן.
אלינור: "אני אימא נורא חרדתית, וזה פעם ראשונה שיש לי ילד בן 20 בתל אביב ולא איתי, שאנחנו לא ישנים ביחד. הוא לא קורא לי אימא, הוא קורא לי GPS. אני כל הזמן סביבו ואחריו. אבל בוא, זו הברירה שנתנו לי. זו לא בחירה שלי, זה מה שהציבו לי".
הם נשואים כבר 30 שנה. חמשת ילדיהם נולדו למציאות של אזעקות וקסאמים, ולמרות זאת המשפחה נשארה בשדרות לאורך הזמן. הפעם, כך הם מבינים, זה סיפור אחר. "עכשיו יהיה צבע אדום, והקטנה שלי תגיד לי: 'אימא, יהיו מחבלים? יש מחבלים?' זו עליית מדרגה", מסבירה אלינור, "אתה חי בטראומה".
מה את הכי רוצה עכשיו?
אלינור: "לחזור הביתה. לא בעדיפות, לא במתווה, אלא לחזור הביתה, לשקט, לשלווה, לציפורים. לזה אני רוצה לחזור, לא לקסאמים".
"בבית היינו כולנו, כל המשפחה", אומרת אילור, בתם של אלינור ואילן, "ולאכול את האוכל של אימא או של אבא. יש לי שם את בית הספר שלי, את הכיתה שלי, שם אני נולדתי ושם אני אחיה. שם אני תמיד אהיה ושם זה הבית הכי גדול שלי".
"יש לי משפחה טובה וילדים טובים, אני גאה בהם", אומר אילן בימים שבהם קשה לראות עתיד. "אני שואב את הכוחות שלי להמשיך להתקיים ולשרוד, זה מהמשפחה שלי. אותי לא מעניין אותי ביבי או לא ביבי. אני מאושר בחלקי, טוב לי, אבל תן לי מה שמגיע לי – ביטחון".