האירוע הפוליטי של המדינה פותחת (צילום: סטודיו mako)
צילומים: דוד רובינגר (לע"מ), David eldan GOP, Dirck Halstead, Amir Levy, Bettmann (getty images)|צילום: סטודיו mako

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Dirck Halstead Getty Images)
צילום: Dirck Halstead Getty Images

"רצח רבין הוא צלקת שמזכירה לכולנו שגם האדישות היא חטא גדול"

הייתי תלמיד בתיכון כשנרצח ראש הממשלה יצחק רבין זכרו לברכה. ישבנו כמה מדריכים בתנועת הנוער על ספסלים שבורים, כשאחד החניכים רץ ואלינו וצעק "ירו ברבין". התקשינו להאמין, עד שמכל החלונות בקע קולו של איתן הבר האומר: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין". ואכן, תדהמה אחזה בלב כולם. ימין ושמאל, תומכי ממשלה ומתנגדיה.

קשה להעביר את עוצמת התדהמה למי שלא חווה אותה, אבל מי שהיה שם באותם ימים – ושוב, כמעט ולא משנה מאיזה צד פוליטי – צלקת עמוקה נחרטה בליבו.

כל מי שהצלקת חרוטה בקרבו מחויב לזהירות, למתינות ולאחריות לאומית. אחריות שמשמעותה: לעולם לא עוד שנאת חינם.

שנאה היא חומר דליק במיוחד. לפני עשרים וחמש שנים התפזרו אדי שנאה בחללה החברה הישראלית. גפרור אכזרי הדליק בה אש גדולה וגבה מחיר איום בדמות רצח ראש הממשלה.

רוצחים אכזריים שחורשים מזימות תמיד יהיו, ואל מולם מערכות החוק יעשו את עבודתם. אך עמידה אל מול רוחות הפילוג והשנאה זו לגמרי המשימה המשותפת שלנו.

אמנם הקולות הקיצוניים דוגמת יגאל עמיר הם שוליים, אבל לפעמים השוליים חורכים את האדמה ומדליקים אש ברחובות יותר מההמון השקט והדומם. מי שזוכר את שנות ה-90 הקשות ואת הפילוג המעמיק מבין כי קיצוניות ושנאה יכולים להעביר אנשים ומדינה על דעתם. לא לחינם המוני ישראלים בחרו ברגע הזה כאירוע הדרמטי ביותר עבורם. צלקת הרצח מצויה בלב רבים, מימין ומשמאל.

כנראה שלא אבין לעולם את המקום הנפשי שמביא אנשים לקום מדי בבוקר עם שנאה יוקדת. כמות האיבה והרפש שמוטחת כאן בעת האחרונה כבר מזמן אינה סיפור פשוט של עימות פוליטי או מחלוקת על תפיסת עולם.

היה מי שאמר לי שזה מאכפתיות, שכל כך אכפת להם מהמדינה ולכן הם מתבטאים כך. מוזר. אני מכיר המון אנשים שאכפת להם מאוד מהמדינה, והדבר האחרון שמתדלק או מבטא את האכפתיות שלהם זו שנאה למישהו שחושב או מחליט אחרת.

רצח יצחק רבין ז"ל הוא התמרור שמזכיר שלא ניתן עוד להקל ראש בסכנת השנאה והאלימות, ולכן גם שהשאננות היא לא אופציה, שהאדישות היא חטא גדול ושהאחריות לבצר את החומה בין מחלוקות לאלימות, בין יריבות להסתה, מוטלת על כולנו.

חילי טרופר הוא שר התרבות והספורט מטעם מפלגת כחול לבן (צילום: אלעד מלכה)

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: DAVID RUBINGER לעמ)
צילום: DAVID RUBINGER לעמ

"עם ההחלטות שהתקבלו בתום המלחמה מתמודדת מדינת ישראל עד היום"

איך אפשר לשכוח את התחושה במלחמת ששת הימים?

הייתי אז בן 13 וחצי, תלמיד כיתה ח'. התגוררנו שנה בפריז, לשם נשלח אבא שלי, חיים בר-לב ז"ל – אז אלוף בצה"ל ולימים הרמטכ"ל השמיני – ללימודים. שבועיים לפני פרוץ המלחמה הוא נקרא לחזור לארץ ומונה לסגנו של הרמטכ"ל יצחק רבין. שבוע לאחר מכן החליטה אמא שלי לשלוח את זהר אחותי ארצה. היא הייתה אז בכיתה י"א, ואמא שלי אמרה: "לא ייתכן שבני המחזור של זהר חופרים שוחות בארץ והיא תישאר בפריז".

עם פרוץ המלחמה אמא ואני, הבן הקטן, הצלחנו לארוז את הבית מהר-מהר ולהגיע לארץ לקראת היום הרביעי למלחמה. הגענו בלילה, הרחובות היום שקטים וחשוכים, פה ושם מכונית עברה כאשר אורותיה הקדמיים מאופלים וצבועים בכחול. כעבור יומיים הסתיימה המלחמה בניצחון ישראלי מוחץ.

בתום המלחמה קיבלה ממשלת ישראל מספר החלטות אותן פגשתי עם מינויי לשר לביטחון הפנים. החשובה מכולן הייתה שבהר הבית יתפללו יהודים לצד הכותל המערבי, בעוד שמוסלמים יתפללו על ההר במסגד אל-אקצא – החלטה שכל ממשלות ישראל מקיימות מאז.

גם הגבולות המוניציפליים של ירושלים נקבעו זמן קצר ביותר לאחר תום המלחמה על-ידי שלושה גנרלים. הם הורחבו וכללו שטח גדול בהרבה מירושלים ששוחררה זה עתה, על-פי פקודתו של אבי לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס.

השטח המורחב כלל כמה כפרים ערביים קטנים בהם גרו כמה עשרות אלפי תושבים. לימים כפרים אלו גדלו, וכיום חיים בהם כ-300 אלף פלסטינים, בין היתר במחנה פליטים שועפאט ובכפר עקב, שבינם לבין ירושלים הנצחית בירת ישראל אין דבר וחצי דבר.

אך זו לא הייתה ההשפעה הפוליטית היחידה של מלחמת ששת הימים. בעקבות המלחמה התגלע ויכוח מהותי בין שמאל לימין במדינת ישראל בכל הקשור למעמדה של הגדה המערבית (יהודה ושומרון) באופן שלא היכרנו עד אז. ויכוח זה מלווה אותנו עד ימים אלו ואף מתרחב לסוגיות אחרות בחיינו, ולצערי – במקרים מסוימים – גם מפלג אותנו.

הוויכוח הזה גם הוביל אותי ברבות הימים להצטרף, באופן אקטיבי, למערכת הפוליטית: תחילה לתנועת "שלום עכשיו" בראשית דרכה, ובהמשך לפעילות חברתית בפריפריה, עת הקמתי את תנועת "אחריי!" - מאחר והבנתי כי המחלוקת הפוליטית בינינו לא רק שפוצעת את החברה הישראלית; היא גם מסכנת את עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. עמדותיי – תקיפות ביטחונית לצד מתינות מדינית – אף הן תוצאה של אותה מלחמה.

55 שנים חלפו מאז אותה מלחמה, והיא נותרה לא רק חלק מהותי בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא גם נדבך מרכזי בהווה הפוליטי שלנו, ותהיה כזו בעתיד הנראה לעין. 

עמר בר-לב הוא השר לביטחון הפנים מטעם מפלגת העבודה. אביו, הרמטכ"ל והשר לשעבר חיים בר-לב, כיהן כסגן הרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים (צילום: ראובן קופיצ'ינסקי)

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Photo by  David Rubinger Corbis via Getty Images 5)
צילום: Photo by David Rubinger Corbis via Getty Images 5

"מהפך 77' היא חג החירות להמוני ישראלים שכל חטאם היה היותם שונים"

המחשבה על מהפך 77׳ מחזירה אותי לימים בהם הייתי ילדה ממש קטנה, קטנה מכדי להבין את גודל השעה. אמנם זהו מהפך שלא קרה ביום אחד, מהפך שהיה רווי באכזבות בדרך – אבל הוא התפוצץ בעוצמות אדירות.

הנס הזה התאפשר בזכות התקווה גדולה שמנחם בגין נטע אצל אלו שכמעט ונואשו מחלום בן 2000 שנה על ציון, על ירושלים, עיר הקודש שהייתה על שפתותיהם בתפילות בבתי הכנסת, חלום שקרם עור וגידים עם עליית הציונות שהביאה אותם, ברובם, לעזוב חיים טובים ונוחים להגשים את חזון הגאולה ולעלות לארץ אבותינו. ארץ ישראל עליה שמעו מדור לדור והתפללו ״בשנה הבאה בירושלים הבנויה״. היה זה  מין קוד שנשתמר במהלך הדורות והפיח תקווה ביהודים בגולה שאוטוטו כל אחינו היהודים יחיו יחד כאן, בארץ הזו ויפריחו את השממה. אבל החלום הזה נשבר עם קבלת הפנים לה הם זכו כאן.

הורינו האמינו באמת ובתמים שבארץ אבותינו נזכה לחיות ולהגשים את המצווה של "לבנות ולהיבנות בה". הם ציפו להיות כאן שווים בין אחים שהתקבצו מן הגולה לארץ הזאת – התגשמות חלום הגאולה. כגודל הציפיות כך היה גם גודל השבר שפקד את האנשים החלוצים והטובים האלה. הם נתקלו לא רק בקשיי הקיום והעבודה הקשה, הזמנית והלא-מתגמלת. לזה הם עוד יכלו. בוקר בוקר יצאו לעבודות הכי קשות בכדי להביא אוכל הביתה למשפחות ברוכות הילדים שלהם.

אבל מה שהיה עלול להכריע אותם זו הפגיעה בערכם, ביכולותיהם ובכבודם (כן, כבוד היא לא מילה גסה. להיפך – היא מילה חשובה וערכית בעיניי). אבל יותר מכל קונן בהם הפחד והחשש לעתיד ילדיהם רק משום שבעיני הוותיקים הם נתפסו כנחותים.

ואז בא האיש הזה, מנחם בגין, שהסתכל להורים שלנו בעיניים. הוא ראה אותם, הוא נגע להם בנשמה והדליק שוב את הניצוץ כשאמר "אחים אנחנו". והם האמינו לו ובו.

אבי, דוד לוי, היה השותף שלו למסע תיקון העוול החברתי. בגין ראה בו מעבר לסטריאוטיפ, מעבר לבדיחות שעיטרו פה עיתונים, והוא נתן לו את הבמה ואת הכוח לשנות למען כולם. ויחד הם אכן שינו. זה היה הרבה יותר ממהפך שלטוני. הם הביאו מהפך חברתי, אולי היחיד והמשמעותי ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. הם נתנו לדור שלם לחזור ולהאמין שאפשר אחרת, שהם ראויים ושווים ויש להם לא רק את הזכות, אלא את האפשרות שנמנעה מהם עד כה לקחת חלק בין מקבלי ההחלטות במדינה, להיות בין קובעי המדיניות ולא רק שואבי המים. זה היה תחילת סופו של הפנקס האדום הידוע לשמצה והפחד שסימן בפני אזרחים רבים. אפשר לומר שמהפך 77׳ היה חג החירות של המוני ישראלים שכל חטאם היה שהיו שונים מהוותיקים של הישוב היהודי בארץ, ואולי, לדאבונם, הזכירו להם יותר מדי את האויב הערבי כאן – על כל המשתמע מכך.

גם היום קיימים פערים שצריך לצמצם, וגם היום יש ילדים עם פוטנציאל עצום שמגיעים מהפריפריה החברתית והגאוגרפית וזה אינטרס של כולנו לפעול לצמצומם. יהיה זה בזבוז פושע מבחינה כלכלית, חברתית ומוסרית אם לא נדע להשקיע במקומות הללו.

אני לא רוצה אפילו לדמיין איך הייתה נראית מדינתנו ללא מהפך 77׳ מכל הבחינות, הפנים והמעמדות. זה מתחדד שבעתיים כשאני מביטה על הילדים שלי ועל החברים שלהם ויודעת שבזכות החולמים והלוחמים שהביאו למהפך הכל כך חשוב הזה, העתיד שלהם לפניהם. אז לכל אלו שלא התכופפו ורוחם לא נשברה תחת מסע הדה-לגיטימציה שעברו אני רוצה לומר: תודה!

אורלי לוי-אבקסיס היא חברת כנסת מטעם הליכוד והשרה לחיזוק ולקידום חברתי לשעבר. אביה, דוד לוי, כיהן כשר הקליטה בממשלת בגין לאחר המהפך (צילום: עופר חן)

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Bettmann  Contributor gettyimage)
צילום: Bettmann Contributor gettyimage

"כשסאדאת נחת בארץ אבי, יליד מצרים, ישב ובהה בטלוויזיה. ההתרגשות הכריעה אותו"

מוצ"ש ה-19 לנוב' 1977 זכור לי כאחד האירועים המשמעותיים ביותר. הייתי אז בן שלוש עשרה. כל המשפחה התאספה בחדר המגורים בביתנו שבבת ים. הטלוויזיה הייתה פתוחה ואיש לא האמין שנשיא מצרים אנוואר אל-סאדאת עומד לנחות בישראל תוך מספר דקות. חשמל באוויר.

אני זוכר את אבי, יצחק אבודרה ז"ל, יושב בכורסה הצופה לטלוויזיה ובקושי מוציא מילה. האיש שהיה לו מה לומר על כל נושא ובכל רגע נתון פשוט ישב ובהה במקלט ולא אמר מילה. ההתרגשות הכריעה אותו.

תרועת השופרות עם עמידתו של סאדאת בפתח המטוס שיחררה אצלו דמעות, שאותן מיהר לנגב ולהחניק. חלילה, שהילדים לא יראו. לא הבנתי. 'הוא שמח? הוא עצוב? מה קרה?', שאלתי, ומבטי אמי ואחי סימנו לי: תהיה בשקט.

שנים לאחר פטירתו תחקרתי את קורותיו במצרים: מפיטוריו הפתאומיים בבית הכלבו היוקרתית "סִיקוּרֶל" לאחר קום המדינה, במסגרת גל פיטורים של כל נושאי האזרחויות הזרות; ועד מעצרו עם תחילת מלחמת ששת הימים, מעצר שבו, יחד עם שאר העצורים, עבר השפלות שבחר להחניק בתהומות הזיכרון. צפייה בהצגה "חמש הדקות הארוכות ביותר", בכיכובה של אסתי זקהיים הנפלאה, נותנת מושג למה שעברו מאות מחברי הקהילה היהודית במעצרם לאחר תבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. ולמרות כל זאת, אבי תמך בשלום עם מצרים. הוא הבין שהשלום הזה גדול לאין שיעור הרבה יותר מסך האירועים שהשפיעו על חייו וחיי משפחתנו.

רבות נכתב על הסכם השלום עם מצרים ועל ה"שלום קר", שזה בכלל רק "שלום בטחוני". הכל נכון. רק שמצרים היא בסדר גודל אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים או מבינים. חשיבותו היא בפריצת הדרך שאפשר וההתעוררות של רוב-רובו של העולם הערבי מחלום הפאן-ערבי והשמדתה של ישראל כמדינה, ובעיניהם – כנציגת העולם המערבי באזור.

מצרים שילמה את המחיר היקר ביותר מבין כל מדינות ערב על המלחמה. היה זה תשלום של עוני מרורים ופגיעה אנושה בהתפתחותה של המדינה בגין חלומותיו המגלומניים של עבד אל-נאצר: המלחמה בתימן, האיחוד עם סוריה והמלחמות עם ישראל.

השלום עם מצרים הוא אירוע חשוב גם ברמת המנהיגות. שני מנהיגים, שהיו נטועים בעמדות מסורתיות, בחרו ללכת למהלך היסטורי ואמיץ. אנוואר אל-סאדאת הציל את מצרים מקריסה ושילם על כך בחייו. מנחם בגין הוציא את ישראל מטבעת הבידוד ושילם על כך בלגיטימיות שלו כמנהיג הימין בישראל.

ביום העצמאות הזה, בציון 74 שנים להקמת מדינת ישראל, אני מבקש לאחל לנו, אזרחי מדינת ישראל, וגם לאזרחי המדינות הערביות שסביבנו, שנשכיל להבין את חשיבות השלום ואת העובדה שלאזור שלנו יש הרבה מאוד להציע מעבר למלחמה.

חבר הכנסת אלי אבידר נולד באלכסנדריה שבמצרים וכיהן בעבר כדיפלומט במשרד החוץ, כדובר לתקשורת הערבית וכנשיא לשכת המסחר ישראל-אפריקה

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: GettyImages)
צילום: GettyImages

"מ'מפעל הטקסטיל' ל'כור בדימונה' - צמד מילים עם עוצמה בינלאומית"

"זהו מפעל הטקסטיל". כך אמרו לנו, הילדים במעברה בירוחם, בכל פעם אחרי טיול יומי, כששאלנו מה פשר המבנה המוזר הזה שנראה למרחוק.

עם השנים הבנו שעובדי טקסטיל אין שם. התפוגגה העמימות: "מפעל הטקסטיל" הוא הקריה למחקר גרעיני, מקום שבו מצאו את פרנסתם תושבים רבים מדימונה וירוחם. לימים, כשכיהנתי כראש עיריית דימונה, הותקן בלשכתי מד קרינה מיוחד שניטר את רמת הקרינה בכל האזור בשקיפות מלאה, בכדי להפיג את כל החששות.

עשר שנים ניהלתי מאבק על "צדק חלוקתי". לא הבנתי למה הקריה, המרוחקת כשבעה קילומטרים מדימונה, מניבה עשרות מיליוני שקלים למועצה האזורית תמר שנמצאת 72 קילומטר מזרחה משם. המאבק הוכתר בהצלחה: העיר דימונה צירפה את הקריה למחקר גרעיני לתחום שיפוטה והארנונה משולמת היום לעיר במלואה. נעשה תיקון היסטורי.

המקרה הבולט ביותר שהמחיש לי עד כמה חשוב "מפעל הטקסטיל" הזה בעיני העולם היה בביקורי בעיר בייג'ין שבסין עם משלחת של ראשי ערים מכל רחבי הארץ. באחד מימי הביקור היינו אורחיו של ראש עיריית בייג'ין. פתחנו בסבב היכרות שבמהלכו לא הפגינו ראש העיר ופמלייתו התרגשות יתרה – עד שהצגתי את עצמי ואמרתי את השם "דימונה". עיניו של ראש העיר האירו ושקט פילח את חלל החדר. אחרי כמה שניות של שתיקה הוא סינן: "הו, דימונה... דה ניוקליר סיטי...". מאותו הרגע זכיתי לתשומת לב מיוחדת מכל המשלחת הסינית.

סיפור זה מכמת בתוכו את עוצמתן הבינלאומית של צמד המילים "הכור בדימונה". הקמת הכור על ידי שמעון פרס ז"ל הייתה אחת היוזמות הביטחוניות החשובות בתולדות המדינה. והמציאות היומיומית היא שבסמוך לכלי ההרתעה החשוב ביותר שיש לישראל שוכנת לה העיר דימונה.

מאיר כהן הוא שר הרווחה מטעם יש עתיד, תושב דימונה וראש העיר לשעבר

 

אייכמן (צילום: Bettmann Contributor getty images)
צילום: Bettmann Contributor getty images

"התלייה של אייכמן הייתה התחייה של הוריי, שורדי אושוויץ"

בשנת 1960, חמש עשרה שנה לאחר צעדות המוות האחרונות ושמונה שנים לאחר חתימת הסכם השילומים עם גרמניה, רה''מ בן גוריון הדהים את המדינה בבשורה שהקפיצה מהתרגשות והקפיאה את הלב בו זמנית: אייכמן בידנו.

לכידתו של אייכמן היא אירוע מכונן, גאווה לאומית וסמל נוסף לשינוי כיוון בהיסטוריה של העם היהודי: מעם נרדף, מגורש ונטבח, לעם שבונה ונבנה בארצו, שרודף את אחד מגדולי אויביו ומצליח בתחבולות להביאו לארץ ולהעמידו לדין.

משפטו של הפושע הנאצי ריתק אליו מדינה שלמה. גם הוריי, ששרדו את אושוויץ, היו מרותקים. אבי, שתרגם את הטראומה האישית שעבר לעשייה והקים את הארגון הארצי של נכי רדיפות הנאצים, הקפיד להגיע לדיונים בבית המשפט ולא הפסיד אף אחד מהם. הניצוץ בעיניים של הוריי בהק במלוא עוצמתו לנוכח עשיית הדין. התלייה של אייכמן הייתה התחייה הפרטית שלהם ושל שורדי השואה בכלל.

הטקסט האלמותי של גדעון האוזנר, התובע במשפטו של אייכמן, חרוט לנצח בליבו של עם ישראל. עם תפיסתו של הצורר, הבאתו לדין והוצאתו להורג, נעשה מעט מן הצדק עם ששת מיליוני הקטגורים שלא יכלו לשלוח אצבע מאשימה מפני "שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה... דמם זועק אך קולם לא יישמע".

עלינו לזכור ולספר לדורות הבאים את אשר אירע ליהודים בשואה. רק עצמאותנו האיתנה תבטיח שלעולם לא עוד. העם היהודי שב לארץ אבותיו ובזכות מיטב בניו ובנותיו המשרתים בצה''ל וכוחות הביטחון – לא תהיה שואה נוספת.

המשימה שטרם הושלמה היא לאפשר לניצולי השואה לסיים את חייהם בכבוד. כשר רווחה, הגדלתי את קצבת הסיעוד עבורם, פעלתי למתן הנחות בחשמל וייעדתי תקציבים למימון צורכיהם השונים. יחד עם זאת, בישראל חיים עדיין כ-55 אלף ניצולי שואה מתחת לקו העוני. כדי שנהיה ראויים באמת לחגוג את 74 שנות עצמאותנו, על הממשלה לוודא שלא יהיה אף ניצול שואה בעוני ובמצוקה בשארית חייו.

חיים כץ הוא חבר כנסת מטעם הליכוד ושר העבודה והרווחה לשעבר

 

תוכנית ההתנתקות (צילום: Shaul SchwarzGetty Images)
צילום: Shaul SchwarzGetty Images

"זה היה גירוש - והתוצאה הייתה ההתנתקות של העם מארצו"

צדק רב יש בבחירת "ההתנתקות" כאחד מעשרת האירועים החשובים בתולדות המדינה.

זה סיפור על עם שנקרע מאדמתו, למען עם אחר שרוצה ברעת העם שמתפלל לשלום. זה סיפור על תקווה וחלום שמגיעים פעם בכמה שנים ומתנפצים לכדי אסון לדורות. כך היה באוסלו, כך היה בהתנתקות.

על אף שרבים, ואני בתוכם, מכנים אותה "גירוש", המילה התנתקות מתארת בצורה מדויקת את התוצאה של "הגירוש". היה מי שבחר, באופן יזום, מודע ומכוון לנתק את עם ישראל משטחי מדינתו.

משך מרבית חיי בישראל, לאחר שנגאלתי מהכלא והרדיפה הסובייטית כאסיר ציון, גרתי בהתיישבות בשומרון. איתם צמחתי, שם למדתי את ישראל כפי שלא הכרתי מעולם. אנשים מלאי אהבת ארץ ועמוסי ערכים. אותם גרשו מבתיהם, ממולדתם.

ההיסטוריה הראתה וממשיכה להראות לנו כי בכל אימת שנוותר על שטחי מולדת - נקבל טרור הולך וגובר. זוהי משווה ברורה וידועה, עם תוצאות שלא משתנות אף פעם - לא משנה כמה נתפלל ונאמין שהפעם, רק הפעם - יהיה בסדר.

אני, כמו רבים מחבריי, הבנו את הדברים בזמן אמת וכך הקמנו יחד את "המורדים". זעקנו, התרענו ולמרות האיומים הפוליטיים שספגנו באותה תקופה - הצבענו נגד ההתנתקות. כשלנו, אך לא בלי מאבק. וזה הסיפור של עם ישראל וחייב להמשיך להיות - לעולם לא עוד כישלון וחורבן ללא מאבק. מחובתנו לעמוד, להלחם ולהיאבק על צדקת דרכנו, ושלא יהיה ספק לאיש - דרכנו היא הצודקת.

קיר הברזל של ז'בוטינסקי הוא ספר ההוראות לתוצאה הרצויה של "יהיה בסדר". עוצמה, נחישות, תבונה ושמירה על חבלי מולדת - בעיקר על אותן רצועות אסטרטגיות לתפיסה הצבאית הנכונה לנו ולביטחונה של מדינת ישראל.

ויתרנו על שטחים - קיבלנו טילים.

יולי אדלשטיין הוא חבר כנסת מטעם הליכוד ומקים שדולת "חומש תחילה". כיהן בעבר יו"ר הכנסת ושר הבריאות לשעבר. התגורר בגוש קטיף בחודשים שקדמו להתנתקות

נתניהו (צילום: MENAHEM KAHANAAFP via Getty Images)
צילום: MENAHEM KAHANAAFP via Getty Images

"אלו היו בחירות של להיות או לחדול"

ה-29 במאי 1996 היה לילה בלתי נשכח, שסיים מערכת בלתי נשכחת.

תמיד אומרים שמערכת בחירות בישראל היא מכרעת, שהפעם תתקבל הכרעה שתשנה את פני ההיסטוריה. בחירות 96׳ היו באמת אחת ממערכות הבחירות הגורליות: הבחירה בין להמשיך ולדהור לוויתורים בלתי נגמרים לארגון הטרור אש״ף ולהקמת מדינת טרור פלסטינית בקווי 67׳ או בלימת הוויתורים והפסקת פיגועי הטרור שקטלו מאות ישראלים.

תחילתה של מערכת הבחירות בפברואר 96׳ נראתה חסרת סיכוי לחלוטין מבחינת הליכוד ונתניהו. ראש הממשלה שמעון פרס ז״ל הוביל בכל הסקרים ברוב עצום של למעלה מ-50 אחוז. מומחי בחירות יאמרו: אי אפשר לגשר על מספרים כאלה לעולם.

אבל מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, היה צעיר נחוש. בקמפיין נחוש, חד מאוד, ששילב מסרים ברורים ועבודת שטח מבריקה, הוא סגר את הפער בכל יום. גם המציאות במזרח התיכון לא סייעה לפרס: שורת פיגועים נוראיים בירושלים ובתל אביב ומבצע צבאי בלבנון צמצמו את הפער למספרים חד-ספרתיים. אנחנו, בקמפיין הליכוד, ראינו זאת כל יום: גם בשטח, גם בסקרים. ארתור פינקלשטיין ז״ל, שניהל את הקמפיין העריך ש״נתניהו ינצח בחצי אחוז״.

ליל הבחירות היה מורט עצבים. שני מדגמי הטלוויזיה הראו ניצחון קטן מאוד לפרס. היגון השתלט גם עלינו בגני התערוכה בתל אביב.

אבל ככל שהלילה נמשך וקלפיות האמת נספרו, הפער נסגר. לקראת 2 בלילה, לתדהמתנו, הודיעה מינה צמח שהקערה התהפכה על פיה: כעת נתניהו מוביל. הר הגעש הכבוי בגני התערוכה התפרץ בשאגות שמחה – ובדמעות אושר. בבוקר התקשר פרס לנתניהו ובירך אותו על הניצחון – בחצי אחוז, בדיוק כפי שניבא פינקלשטיין.

כשאני כותב את השורות האלה, אני עדיין מתרגש.

ישראל שינתה כיוון. במהלך שלוש שנות נתניהו נגמרו הוויתורים הבלתי-נגמרים לערפאת יימח שמו, הפיגועים ירדו בכמעט 75 אחוזים והמשק הישראלי השתחרר מכבלים של כלכלה ריכוזית שחנקה אותו מקום המדינה.

בחירות 96׳, בהן לקחתי חלק פעיל, אכן היו מהחשובות והמכריעות בתולדות ישראל. זה היה להיות – או לחדול.

אופיר אקוניס הוא חבר כנסת מטעם הליכוד ושר לשעבר. במהלך בחירות 1996 עבד באגף ההסברה של הליכוד, ולאחר הניצחון כיהן כסגן יועץ התקשורת של ראש הממשלה (צילום: דני שם טוב)

 

הסכמי אוסלו (צילום: J. DAVID AKEAFP via Getty Images)
צילום: J. DAVID AKEAFP via Getty Images

"אוסלו לא הצליח כי לא ניסינו להצליח"

הסכמי אוסלו באו לעולם בנורווגיה אך נחתמו בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993. ההסכמים שברו את החרם ההדדי בין הישראלים לפלסטינים: ישראל הכירה באש"ף, אש"ף הכיר בישראל. גם בעת חתימת ההסכמים היה ברור שניתן לחתום על הסכם שלום בין ישראל לפלסטין בגבולות 67. אך אז, כמו היום, אין לזה רוב בישראל. ההסכמים נועדו לעקוף את הבעיה: ייחתם הסכם ביניים – הצהרת עקרונות לחמש שנים – בתקווה שבתומן ייחתם שלום. ההסכם אושר בכנסת ברוב גדול של 61 מול 51.
אצל מחצית הציבור התקבלה הצהרת העקרונות של אוסלו בהתלהבות: פלסטינים וישראלים חגגו יחד, ישראל נפתחה לעולם, הסתיים למעשה החרם הערבי, מדינות שונות יצרו עם ישראל יחסים דיפלומטים ושלום נחתם עם ירדן. מלחמה עם מדינה ערבית הפכה לבלתי אפשרית. לפני אוסלו היו למדינת ישראל שבע מלחמות עם מדינות ערב. מאז: אפס (מלחמת לבנון השנייה נערכה מול חיזבאללה, המבצעים בעזה – מול חמאס).

מצד שני, החלו להגיע הבעיות. בישראל מרבים לבקר את הפלסטינים על הפרות ההסכם במעשי טרור ובהברחת נשק על ידי ערפאת. אך גם ישראל לא ישבה בחיבוק ידיים והפרה את ההסכמים: בעוד שבאוסלו סוכם כי ישראל תיסוג מעזה ויריחו תוך ארבעה חודשים, בירושלים נרשמה התעלמות מוחלטת מהחובה הזו במשך חודשים ארוכים. עוד לפני שמלאה להצהרת העקרונות חצי שנה יצא ברוך גולדשטיין למערת המכפלה וטבח שם בעשרות פלסטינים. ישראל הענישה את הפלסטינים בסגירת רחובות. לציון 40 יום לטבח יזם חמאס לראשונה בהיסטוריה פיגוע התאבדות בתוך ישראל – פיצוץ מכונית תופת בעפולה שהרג שמונה בני אדם.

שמונה חודשים לאחר הצהרת העקרונות של אוסלו ולאחר שישראל המשיכה בהפרת התחייבויותיה נחתם הסכם קהיר והצדדים יצאו לדרך חדשה: הנסיגה מעזה ויריחו בוצעה וערפאת הורשה להיכנס לעזה. אך מסורת הפרת ההבטחות נמשכה: ישראל לא ביצעה את התחייבותה לנסיגה בתוך עשרה חודשים מריכוזי אוכלוסייה פלסטינית, לא קיימה את הבטחתה להקמת נמל ימי ואווירי, לא פתחה מעברים בטוחים מעזה לגדה, האיצה את הבנייה בהתנחלויות ועוד. לאור הפרת ההבטחות התכנסו הצדדים וחתמו בספטמבר 1995 על הסכמי אוסלו ב'. כעבור חודשיים נרצח יצחק רבין והוחלף על ידי שמעון פרס, שנוצח בבחירות על ידי בנימין נתניהו – אבל ההתחייבות שניתנה בטאבה לנסיגה מחברון לא בוצעה. רק בב-1997 חתם נתניהו על פרוטוקול חברון, שבו נקבע כי ישראל תמשיך לשלוט בחלק מהעיר. ההתחייבות לסגת מ"כל הגדה המערבית למעט התנחלויות ובסיסי צבא" לא קוימה – לא כולה ולא מקצתה.

לאור ההפרות הישראליות, שוב נתכנסו הצדדים – הפעם באחוזת וואי שבמרילנד – וחתמו על הסכם לפיו ישראל תיסוג רק מ-13 אחוזים מהשטחים. גם התחייבות זו לא בוצעה. גם כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה הוא החליט שלא לקיים את ההסכם. ברק חתם על הסכמי שארם – ולא ביצע גם אותם. גם ההתחייבות שנקבעה באוסלו להגיע להסדר קבע עד 1999 לא בוצעה עד היום.

מאז קריסת ההסכמים נהנית ישראל מהטוב שבהם: הסכמי השלום עם ירדן נותרו על כנם, חיילי צה"ל אינם צריכים לפטרל בעזה, בחאן יונס ובשכם, והרשות הפלסטינית שומרת על שיתוף פעולה ביטחוני. ישראל, מנגד – למרות שהבטיחה שלא לבצע מהלכים בלתי הפיכים בשטח – מטילה עונשים קולקטיביים והגבלות תנועה על הפלסטינים, בשעה שמספר המתנחלים מחוץ לירושלים המזרחית גדל פי חמישה מאז 1995.
הצהרת העקרונות של אוסלו לא קוימה על ידי שני הצדדים, אך בעיקר על ידי ישראל – הצד החזק. האלימות והלחימה נמשכו בשנים שחלפו מאז וגבו את חייהם של רבים בשני הצדדים (בעיקר בצד החלש - הפלסטיני). עם זאת, ראוי לציין כי מאז חתימת הסכמי אוסלו והפסקת הלחימה מול מדינות ערב ירד מספר הישראלים שנהרגו מדי שנה.

אוסלו לא הצליח כי לא ניסינו להצליח. אבל גם אם לא שכנעתי בכך את הקוראות והקוראים, אני מבקש לצטט את יוסי שריד כדי להזכיר את הדבר החשוב: "נניח, רק נניח שניסינו באוסלו להגיע לשלום ונכשלנו. כל כך הרבה פעמים ניסינו כוח ונכשלנו. אחרי עשרות שנים, לא הגיע הזמן לנסות שוב את דרך השלום?".

התשובה היא, כמובן: כן.

מוסי רז הוא חבר כנסת מטעם מרצ. כיהן כרכז סיעת מרצ בכנסת בתקופת הסכמי אוסלו וכמזכ"ל "שלום עכשיו" בין 1994 ל-2000

 

הנשיא הרצוג מתחסן נגד קורונה (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

"הקורונה לא המציאה את בדידות הקשישים – אך היא העלתה אותה על סדר היום"

אין ספק שמגפת הקורונה שפקדה אותנו לפני כשנתיים – וטרם עזבה – היא אירוע משמעותי שייזכר וידובר במחוזותינו עוד שנים רבות. הקורונה טלטלה אותנו בכל כך הרבה מובנים: היא עימתה אותנו עם פחדים וחששות ליקרים לנו ולעצמנו; היא הציפה פערים חברתיים והעצימה קשיים כלכליים; היא האירה זרקור חשוב (גם אם מכאיב) על מה שלא רצינו לראות – בתים הרוסים, נוער בסיכון, ילדים עם מוגבלויות ואלימות במשפחה. היא חייבה אותנו לבדק בית ולטיפול בנקודות הכואבות ביותר.

אבל לצד כל אלה היא גם הביאה איזו עדנה. בתוך שטף החיים המרתוני, הקורונה חייבה אותנו לעצור, להתבונן, להעריך את הקיים ולפעמים גם לחשב מסלול מחדש. היא אפשרה לנו לשנות סדרי עדיפויות, לחבק יותר, להתכנס בתא המשפחתי, להכיר מקרוב יותר את עצמנו ואת הקרובים לנו.

מבחינתי, הקורונה עשתה עוד משהו חשוב – היא העלתה לכותרות את מצוקת הבדידות הקשה של הדור המבוגר ואפשרה לנו לעסוק בתופעה הזו בעצימות שמגיעה לה. הקורונה כמובן לא "המציאה" את הבדידות ממנה סובלים הזקנים; אני זוכרת פרסומת נושנה שנגעה לליבי בה סבתא יושבת לבדה מול מכשיר טלפון והשדרן מבקש מהצופה העצוב – "סבתא שלך לבדה, תתקשר אליה". אבל הקורונה העצימה את הבדידות הזו באופן ניכר – מדיניות הריחוק החברתי, הסגרים והתיוג (הבלתי נמנע כנראה) של הזקנים כ"קבוצת סיכון" גזרו על הזקנים בדידות מזהרת.

אם אני צריכה לסמן משהו טוב אחד שיצא מהקורונה זה בדיוק העניין הזה – צרכי הזקנים ומצוקת הבדידות שלהם עלו לראש סדר היום הציבורי, וחייבו אותנו לעסוק בהם בהיקפים ובתשומות הנדרשים. ובאמת, הממשלה התגייסה לנושא: המשרד לשוויון חברתי בראשו אני עומדת, העניק מגוון מענים למבוגרים בתקופת הקורונה, בסגרים וביניהם – החל משינוע תרופות ומזון, דרך מתן מענה נפשי ועד להסברה לעובדי סיעוד זרים. אבל יותר מזה, הבנו שאת מה שלמדנו בשעת חירום אסור לנו לשכוח בשגרה. לכן, אחרי חשיבה ולמידה, יצרנו תכנית לאומית למיגור הבדידות, שכוללת תוכניות לעידוד יציאה למרחבים הציבורי, לחיזוק הקשר הבין-דורי, מערך התנדבות לאומי ופעולות לקידום זיקנה פעילה.

אני מקווה שבקרוב ניפרד סופית מהמסכות, הבדיקות המהירות והמגפה בכלל. שלום ולא להתראות. אבל רגע לפני הפרידה, אני מבטיחה לעצמי לזכור את הלקחים ואת סדרי העדיפויות החדשים, וכשרה בממשלה – להתמיד בהשקעה החשובה בחיי קהילה והשירותים החברתיים למבוגרים בישראל, שיאפשרו להם להזדקן בכבוד עם או בלי קשר לקורונה.

מירב כהן היא השרה לשוויון חברתי מטעם מפלגת יש עתיד וחברת קבינט הקורונה מיום הקמתו במאי 2020 (צילום: אלעד גוטמן)

 

בהמשך: מי היה ראש הממשלה המשפיע ביותר?

משאל המומחים: מי היה ראש הממשלה הטוב בתולדות ישראל?

 

האירועים הנבחרים יוצגו במשדר חגיגי בערוץ הכנסת (ערוץ 99) בערב יום העצמאות. רשימת האירועים המלאה לפי סדר בחירתם:

1.      רצח רבין (1995)

2.      מלחמת ששת הימים (1967)           

3.      המהפך (1977)   

4.      הסכם השלום עם מצרים (1979)    

5.      הקמת הכור בדימונה (1963)

6.      לכידת אייכמן (1960)         

7.      תוכנית ההתנתקות (2005)

8.      נתניהו עולה לשלטון (1996)            

9.      הסכמי אוסלו (1993)         

10.  משבר הקורונה (2020-)    

11.  הסכמי אברהם (2020)      

12.  ממשלת בנט-לפיד (2021-)              

13.  הפצצת הכור בעיראק (1981)

14.  משפט נתניהו (2020-)      

15.  תליית אלי כהן (1965)       

16.  הסכם השילומים (1952)   

17.  העלייה מבריה"מ לשעבר (שנות ה-90)       

18.  תקופת הצנע (1949-1959)              

19.  המהפכה החוקתית (1992)

20.  פרשת אלאור אזריה (2016)            

21.  הקמת ש"ס (1982)            

22.  הפנתרים השחורים (1971)

23.  הסכם השלום עם ירדן (1994)        

24.  הקמת גוש אמונים (1974)

25.  האינתיפאדה הראשונה (1987-1993)

26.  הנסיגה מלבנון (2000)      

27.  בחירות ללא הכרעה (2019)            

28.  תוכנית אשכול (1950)       

29.  מלחמת לבנון הראשונה (1982-1985)           

30.  המחאה החברתית (2011)

31.  ועדת אגרנט (1973)           

32.  בגין מתפטר (1983)           

33.  אירועי אוקטובר (2000)    

34.  שרון שוקע בתרדמת (2006)

35.  רבין חוזר לשלטון (1992) 

36.  העסק הביש (1954)           

37.  משבר האינפלציה (1980-1985)     

38.  רצח רחבעם זאבי (2001) 

39.  הקמת יש עתיד (2012)     

40.  התרגיל המסריח (1990)  

41.  פרשות השחיתות ומאסר דרעי (שנות ה-90)

42.  פרשת קו 300 (1984)       

43.  אולמרט נכנס לכלא (2016)              

44.  הקמת שלום עכשיו (1978)              

45.  פרשת חשבון הדולרים (1977)        

46.  ממשלת הרוטציה (1984) 

47.  רצח אמיל גרינצווייג (1983)

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: GettyImages)
צילום: GettyImages

ראש הממשלה (ושר הביטחון) הראשון והאיש שהכריז על הקמת מדינת ישראל. הוביל להקמת צה"ל וכיהן בתפקיד במהלך מלחמת העצמאות, פרשת אלטלנה, הסכם השילומים ותקופת הצנע

 

בנימין נתניהו (צילום: Amir Levy/Getty Images)
צילום: Amir Levy/Getty Images

ראש הממשלה התשיעי ומי שכיהן בתפקיד במשך התקופה הארוכה ביותר (למעלה מ-15 שנים במצטבר) על פני שתי תקופות ובראש חמש ממשלות. ראש הממשלה הצעיר ביותר שנבחר לתפקיד (בגיל 47) והראשון שנבחר בבחירה ישירה. כיהן בראשות הממשלה במהלך מהומות מנהרת הכותל, אסון המסוקים, ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל, הסכם וואי, עסקת שליט, מבצעי "עמוד ענן" ו"צוק איתן", רצח נערי הישיבה והנער הפלסטיני, אינתיפאדת הבודדים, אירועי "שומר החומות", הסכמי אברהם והמאבק בגרעין האיראני. מכהן היום כיו"ר האופוזיציה. עומד למשפט באשמת עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: David Hume Kennerly Getty Images)
צילום: David Hume Kennerly Getty Images

ראש הממשלה השישי. הוביל ב-1977 את "המהפך": הניצחון הראשון של מפלגת ימין בבחירות. הוביל לחתימת הסכם השלום עם מצרים (עבורו זכה בפרס נובל לשלום) והנסיגה מסיני. כיהן בראשות הממשלה במהלך הפצצת הכור העיראקי ומלחמת לבנון הראשונה, שבסיומה פרש מתפקידו

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Bettmann Contributor)
צילום: Bettmann Contributor

ראש הממשלה החמישי, הראשון שנולד בישראל והראשון ששירת בצה"ל (כיהן כרמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים). פרש מראשות הממשלה ב-1977 בעקבות חשיפת פרשת חשבון הדולרים. בקדנציה השנייה הוביל לחתימת הסכמי השלום עם ירדן ועם הפלסטינים (עבור האחרון זכה בפרס נובל לשלום). כיהן בתפקיד במהלך מבצע יונתן וחטיפת נחשון וקסמן. נרצח בידי יגאל עמיר ב-1995

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Avi Ohayon GPO via Getty Images)
צילום: Avi Ohayon GPO via Getty Images

ראש הממשלה ה-11 והמבוגר ביותר שנבחר לתפקיד (בגיל 73). ניצח בשתי בחירות כיו"ר הליכוד ומאוחר יותר פרש והקים את קדימה. כיהן כרה"מ במהלך מבצע חומות מגן, יזם והוביל את תוכנית ההתנתקות. ב-2006 לקה באירוע מוחי ושקע בתרדמת עד למותו ב-2014

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Amir Levy Getty Images)
צילום: Amir Levy Getty Images

ראש הממשלה הנוכחי. הקים ממשלה ברוטציה עם יאיר לפיד (שעתיד להחליף אותו בתפקיד ראש הממשלה ב-2023) והכניס לראשונה לקואליציה מפלגה ערבית: רע"מ בראשות מנסור עבאס

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: D141-013)
צילום: D141-013

ראש הממשלה השלישי. יזם את התוכנית להקמת מעברות כשכיהן כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. הוביל כראש הממשלה את ישראל במהלך מלחמת ששת הימים

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Bettmann Contributor)
צילום: Bettmann Contributor

ראשת הממשלה הרביעית, האישה הראשונה בישראל לכהן בתפקיד זה והשלישית בעולם באותה תקופה. עמדה בראש ממשלת ישראל במהלך מלחמת ההתשה, חטיפת מטוס סבנה, טבח הספורטאים במינכן ומלחמת יום הכיפורים

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Dirck Halstead Getty Images)
צילום: Dirck Halstead Getty Images

ראש הממשלה השביעי, החליף בתפקיד את מנחם בגין לאחר פרישתו. כיהן בתפקיד במהלך משבר מניות הבנקים, פרשת קו 300, פרשת פולארד, האינתיפאדה הראשונה ומלחמת המפרץ

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: David Levenson Getty Images)
צילום: David Levenson Getty Images

ראש הממשלה השמיני. הוביל כמנכ"ל משרד הביטחון את הקמת הכור בדימונה. כיהן כרה"מ במהלך נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון בלבנון, מבצעי העלייה מאתיופיה, התוכנית הכלכלית לייצוב המשק, פרשת קו 300, הסכם אוסלו ב' ומבצע "ענבי זעם". חתן פרס נובל לשלום (לצד רבין) על חלקו כשר החוץ בהסכמי אוסלו

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Flash90)
צילום: Flash90

ראש הממשלה העשירי ומי שכיהן במשך הזמן הקצר ביותר בתפקיד (שנה ו-245 ימים). הוביל את הנסיגה מלבנון. עמד בראשות הממשלה במהלך ועידת קמפ דייוויד, חטיפת החיילים בהר דב, האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: Menahem Kahana Pool Getty Images)
צילום: Menahem Kahana Pool Getty Images

ראש הממשלה ה-12. החליף בתפקיד את אריאל שרון שנפל לתרדמת ונבחר בבחירות 2006. כיהן כראש הממשלה במהלך חטיפת גלעד שליט, השמדת הכור הגרעיני בסוריה ומלחמת לבנון השנייה. פרש ב-2009 בעקבות החשדות הפליליים נגדו. ראש הממשלה הראשון (והיחיד עד כה) שהורשע בפלילים ונידון למאסר בפועל

 

תוצאות האירוע הפוליטי (צילום: SHERSHEL FRANK)
צילום: SHERSHEL FRANK

שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני. כיהן בתפקיד במהלך פרשת העסק הביש ועד לחזרתו של בן גוריון לראשות הממשלה