"זה חילחל בצורת זר פרחים", עונה שהם סמיט כשאני פותח את מפגשנו בתהייה אם מעמדה החדש כבר החל לחלחל לחייה הפרטיים. היא מצביעה על שולחן האוכל בסלון דירתה בתל אביבית, שם מונח בגאון זר פרחים ענק. "אתמול הוא הגיע פתאום עם שליח. הנחתי שזה לא קשור לספרים, כי לא קורה שום דבר בתחום הספרים. כבר חשבתי שאולי יש לי איזה מאהב סודי. אבל קבוצה שלמה של אזרחים טובים ששולחים זרים לאנשים שנפגעו במחאה. נחמד גם להיות בחברה טובה. זה בעיקר שימח אותי כי זה מראה שאפשר לעשות גם אקטיביזם רך ופרחוני, משהו משמח".
סמיט אומנם מדברת על רוך, נועם ופרחוניות - אבל למתבונן מהצד קשה להגדיר את פועלה ככזה. סמיט היא כהגדרתה סמן רדיקלי במחאה נגד המהפכה המשפטית. הנטייה הרדיקלית והבלתי-מתנצלת הזו תעבור כחוט השני לאורך כל שיחתנו. הרדיקליזם הזה עומד גם, יש שיאמרו, בסתירה למקצועה של סמיט - סופרת ילדים ותיקה ומוערכת שפרסמה עד כה 26 ספרי ילדים (ועוד היד על המקלדת נטויה, ספר נוסף נמצא כעת בשלבי עריכה), לצד ארבעה נוספים למבוגרים. בחודשים האחרונים היא נהפכה בהתמדה מתחזקת לאחת מהפנים הבולטות בהפגנות, כשאת המעמד הזה היא מתחזקת באמצעות פרופיל הפייסבוק הפרטי שלה, שבו היא מפרסמת מהגיגיה ונעשה פופולרי למדי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בשבוע שעבר סמיט נמנתה על מובילות ההפגנה שהובילה לפיצוץ תפילת יום הכיפורים שערך ארגון "ראש יהודי" בכיכר דיזנגוף בתל אביב. באותה ההפגנה צולמה סמיט כשהיא אוחזת שלט פרי יצירתה: "די לקידוש!". את גל המחאה שבאה בעקבות כך ברשתות החברתיות לא הייתה יכולה סמיט לצפות - בהם גם ציוצים של ינון מגל ואנשי ימין נוספים שלעגו למראה שלה ועלבו בה. עוד תגובה שלא היה ניתן לצפות מראש הייתה של לא אחר מאייל גולן, שבאחת מהופעותיו האחרונות כינה את סמיט "הזויה" - מבלי להזכיר את שמה - ואמר: "מה זה השטויות האלה? אם לא היה לנו את הערכים שלנו ונניח תפילין בבוקר, מה יהיה איתנו תגידו לי? מה זה?!"
"אני לא רוצה להיות סלב"
"לא, האקטיביזם שלי לא רך", מודה סמיט. "לפעמים האקטיביזם שלי הוא עם הומור, אבל לא תמיד כולם מבינים את ההומור הזה. גם 'די לקידוש!' זה היה סוג של הומור, שאנשים לקחו אותו מאוד קשה. מה שכתבתי בפוסט הזה, שזה באמת זה איזושהי אמירה שנועדה להגיד די לשליטה, פשוט תעזבו אותנו. ברבאק שלכם, הניחו את הידיים ותעזבו אותנו מהשליטה הדתית והחדירה הפולשנית הזאת לכל תחומי החיים. וגם, על הדרך גם לקשר את זה לכיבוש.
"זה מצחיק שבסוף קיבלתי את תשומת הלב של הימין על הדבר שאני חשבתי שהוא ממש פעוט והוא אחד הדברים הכי מתונים שעשיתי. כי אני עומדת כבר איזה 40 שבועות בערך עם דגל פלסטין וזה לא הגיע ליותר מאשר כל מיני אתרים של אקטיביסטים שמאלנים. אני חושבת שבגלל שהאנשים האלה לא סקרנים בכלל, אם הם היו מגלים טיפה סקרנות וטורחים לגלול קצת בפיד שלי הם לא היו צריכים להתאמץ מאוד כדי להגיע לדגל פלסטין, ואז היה להם 'שלל' הרבה יותר גדול ביד והייתי הרבה יותר הזויה ממה שחושבים אפילו. אז זה מה שמצער, שאנשים פשוט חסרי סקרנות. זה גם מראה מה זה באמת להיות סלב בישראל - אייל גולן זה סלב. אני לא רוצה להיות סלב, אבל כן היה נחמד אם אנשים היו יודעים שאני סופרת. זה מלמד יותר מכל על מלחמת התרבות שאנחנו נמצאים בה".
די לקימוט pic.twitter.com/auuvV3qjek
— ינון מגל (@YinonMagal) September 26, 2023
למה מפגינות השמאל
— דרור קאפח Dror Kapah (@DrorKapah) September 27, 2023
תמיד נראות ככה?
אשכנזיות
מבוגרות
לא אסתטיות
עם עודף זמן (וכסף) pic.twitter.com/0ljT9idLFK
את רוצה לפנות במסר לאייל גולן, שפעם הבאה בהופעה, גם יזכיר מי את ולא רק ירמוז?
"הייתי מעדיפה שהוא בכלל לא ידבר עלי. הוא פשוט מגעיל, הוא באמת מבחיל אותי".
גרפיטי ברחובות עם תל אביב - עם שמלה
"אם מדברים על רכות", ממשיכה סמיט. "הנושאים האלה הם מאוד קשים והאנשים האלה הם מאוד מאוד לא נעימים. ומה שהביא אותנו לכאן זה ההכלה האין-סופית או ההסתכלות על זה כעל קצת הומור כזה. אבל בסוף הדיבורים האלה הם יהפכו למעשים. כמו שהדיבורים על סמל על מכונית הפכו לרצח. אז אני חושבת שעכשיו פתאום אנשים מבינים את המשמעות של מילים במרחב הציבורי".
מה עושה אשת תרבות במלחמת תרבות? מילים במרחב הציבורי זו התחמושת שבה בחרה סמיט. לצד "די לקידוש!", שכבר נהפכה לסיסמה נפוצה בחוגים מסוימים, מנהלת סמיט לאחרונה מפעל קריאייטיב מחאתי של אישה אחת. לפני מספר חודשים החלה להפיץ חולצת טי עם הסיסמה "אחיות לחשק" (שעוצבה על ידי בתה, נור). אך עוד קודם לכן החלה סמיט את מפעלה זה כאומנית גרפיטי. מי שמסתובב בשנה האחרונה בתל אביב לא מתקשה למצוא ברחבי העיר את כיתוב הגרפיטי "ילד עיר", כשם שניים מספריה. סמיט לקחה את האיור המופיע על כריכת הספר השני "ילד עיר: גונבי האופניים" ושכפלה אותו ככתובת גרפיטי בכל רחבי העיר.
"עשיתי איזה משהו כמו 400 או 500, אני חושבת, גרפיטי של 'ילד עיר'. מדמיינים את הבחור הזה שיוצא בלילה עם כובע גרב, אז אני יצאתי באחר הצוהריים עם שמלה וכפכפים ועשיתי פה כמה בהתחלה בסביבה, פשוט לראות איך ההרגשה. ואז הרחבתי וריססתי פשוט כל יום, בעיקר בלילות, אבל עם הזמן נהיה לי אומץ והתחלתי גם בשעות אחרות. היה בזה מין ניסיון כזה, להכניס את הספרות לחיים ולהנכיח אותה בעולם האמיתי. במקרה הספר הזה הוא גם סיפורים חצי-ביוגרפיים שכתבתי על הבן שלי אז הוא יצא מהחיים, הפך לספרות וזאת הייתה הדרך שלי להחזיר אותו לחיים.
"לא רציתי להשחית, אז עשיתי כמעט רק על קירות וגדרות במקומות מאוד מוזנחים או ליד גרפיטי של אחרים. זו הייתה דרך להדהד כל מיני גרפיטי שמצאו חן בעיניי, אבל בעצם זה שהוא נמצא שם, הוא כאילו מסתפח לאיזשהו מסר אחר. גם היה לי איזה רעיון שאני אעשה דמויות של סופרים. הייתה לי הרבה הגות, אבל בסופו של דבר צריך לדווש הרבה בלילות על האופניים בחורף ובקיץ, ועשיתי את זה תקופה די ארוכה. ובינתיים התחיל אקטיביזם מסוג אחר".
יכול להיות שזה בעצם התפתחות של תפקיד הסופר? שבתקופה של מחאה סופרים הופכים לקופירייטרים?
"את כל הדברים שעשיתי במסגרות פוליטיות אני עושה כבר הרבה שנים, מגיל 22 בערך הייתי ב'נשים בשחור' בירושלים. אז הייתי יותר חלק ממשהו שמישהו אחר יזם, פשוט להיות שם. אבל אני קודם כל כותבת, והכתיבה שלי הייתה די פוליטית גם קודם. מתישהו בדרך, בשלב די מוקדם בהפגנות, הבנתי מה שאני חושבת שהרבה אנשים מבינים - שיש חשיבות לגוף. שאני יכולה לעשות משהו שהוא מאוד לא אופייני לי, כי אני לא הייתי לפני זה הטיפוס שמעלה סלפים ובקושי יש תמונות שלי בדף שלי ופתאום הבנתי את המשמעות של להצטלם עם דגל פלסטין וההשלכות של מה שזה - באיזשהו מקום זה לא חוכמה לכתוב, זאת חוכמה קטנה מאוד".
זה מין שלב חדש בקריירה?
"כשרק התחלתי להתעסק בספרות והבנתי כמה זה לא מפרנס, מישהו שכנע אותי ללכת והמליצו עליי לאיזה משרד פרסום כי אני טובה בזה בכלל, אני יודעת לעשות קופירייט. אבל זה כל כך דחה אותי. יש בזה מין פלרטוט עם משהו שאני אוהבת ואני טובה בו, אבל הוא לא תחליף, הוא לא שלב בדרך. כי אני יודעת שגם הדברים שאני כותבת בפייסבוק, שם אני כותבת טקסטים שנגיד שאפשר לקרוא להם 'פיוטיים' מתוך ההפגנות, שהם לא הדבר שהקורא המצוי קורא בדרך כלל. קוראים רוצים מסר קצר, ברור ומהיר. ואין תחליף למורכבות שנמצאת בדרך כלל בטקסטים יותר סבוכים או שלא לא נגישים לכל אחד. אני רואה שיש לזה גם אפקט נצבר לעניין הזה של להצטלם כל שבוע עם הדגל. אפשר להגיד שזה משעמם כל שבוע אותו דבר, דגל, אבל זה נצבר למשהו. כמובן שכשהתחלתי לא שיערתי שזה יהיה כל כך ארוך".
כמה זה הרצון ליצור פרובוקציה?
"ממש מעט. בהתחלה לא הבנתי אפילו כמה זה פרובוקטיבי. כשעלתה בפעם הראשונה הצעת החוק לאסור את הנפת דגל פלסטין כתבתי בפייסבוק שאני חושבת שמרגע שהחוק הזה יעבור, כל מי שיכול צריך להתחיל להניף דגלי פלסטין. במקרה אני גרה מול חנות דגלים ואיך שכתבתי את זה אמרתי 'טוב, אני כותבת אז אני צריכה גם לעשות'. אני לא יכולה לקרוא לאנשים ולא לעשות זאת בעצמי. אז הלכתי לחנות ולקח הרבה זמן למצוא לי דגל פלסטין. פתאום עלה לי רעיון שנקנה עוד דגלונים ואני אחלק לאנשים, אז גם קניתי על הדרך. באותו רגע לא חשבתי שאני איזו מין סוכנת כזאת של דגלי פלסטין, כי אני גם אדם נורא לא לאומי. זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני בכלל מניפה איזשהו דגל, כי אני לא מחזיקה גם את דגל ישראל. ועשיתי את זה רק כי באמת חשבתי שצריך גם לנרמל את הדגל הזה וגם לתת קול אלו שאין להם קול".
"היה ברור שזו יותר הפגנה מתפילה"
בדיעבד הפיצוץ של התפילה בכיכר דיזנגוף ביום כיפור היה נכון?
"אני חושב שזה מאוד נכון. ואני חושבת שזה יכול ממש להיות קו פרשת מים ויעשה שירות ליהדות. המהירות שבה המתפללים עברו להתפלל ביחד, ממש מהיום למחר, בכל רחבי תל אביב ועוד מקומות בארץ - זאת אומרת, הם מיד התאימו את עצמם לתנאים החדשים. היהדות תמיד התאימה את עצמה, גם בגלות. יהודים התאימו את עצמם וחרדים היו תמיד אנשים עובדים. המוטציה הזאת קורית רק כאן".
אין בזה משהו מתנשא, אולי אפילו כפייה חילונית?
"אני אומרת את זה כי אני יודעת שבתוך הציבור הדתי והחרדי יש ציבור מאוד גדול, בעיקר של נשים, שלא מרוצות מהמנהיגים האלה, אבל לא מצליחות לשנות מבפנים. ולכן אני חושבת שהשינוי מבחוץ יסייע לאנשים שמנסים לקדם את המהפכה הזאת מבפנים. אין לי שום דבר נגד אנשים חרדים שרוצים להתפלל בכל הפרדה שהיא בתוך בתי כנסת, אבל זה אבסורד שיש כאן, לא יודעת כמה, 200 בתי כנסת ברדיוס של כמה קילומטרים מהמקום הזה וכל בתי הכנסת האלה היו כנראה נטושים, כי היה מבצע. צריך להגיד שמה שקרה בכיכר זה היה מעשה לעומתי שלהם. זה היה ברור שזו הפגנה יותר מאשר תפילה. ולכן אני חושבת שזה היה באמת איזשהו רגע שבו סוף סוף הייתה הבנה של הציבור החילוני, מה שלא קרה קודם, שצריך לסמן את הגבול".
אותה תקרית מפורסמת בכיכר דיזנגוף התפתחה במהרה לחילוקי דעות פומביים בתוך הנהגת המחאה ובין אגפיה השונים. כרדיקלית גאה, כאמור, לסמיט - כמי שלקחה חלק פעיל למדי באותה התקרית - ברור כי על אותה ספק-תפילה-ספק-הפגנה להפוך לנקודת מפנה ושעל המחאה לתפוס כיוון נחוש ובוטה הרבה יותר.
"רדיקליות זה עניין מתפתח. זה עניין של סימון. מה שהיה בשוליים כל הזמן זז. ברגע שבו לדבר יש איזושהי זכות ביטוי וככל שהוא נאמר יותר השוליים זזים ואנשים מתרגלים. ואני חושבת שזו טעות של מנהיגי המחאה - יש איזה יחס לציבור הישראלי כאילו זה ילד כזה שהולכים לרופא ואסור לספר לו שעכשיו אולי יתנו לו זריקה וקצת יכאב, אז כל הזמן מספרים לו סיפורים. הציבור הזה חייב להתבגר. והגענו לנקודה שאי אפשר לספר יותר את הסיפורים האלה, שאפשר להחזיק את הכיבוש ואפשר להמשיך לעצום עין להדתה. אי אפשר יותר.
"אפילו בתוך הקבוצה הזאת של ראשי המחאה, שהם מאוד שמרנים, ממצב שלא הייתה שום התייחסות לדבר הזה (הכיבוש - י.כ.) אז בכל זאת בפעם האחרונה כבר שמענו על 'שורפי כפרים' וכבר נאמרה, נדמה לי, המילה חווארה. אז לאט-לאט, ברגע שזה נאמר במקומות האלה זה שוקע אצל אנשים".
ברמת האסטרטגית זה נכון למחאה ללכת לכיוון יותר רדיקלי?
"כן, אני חושבת שזה נכון ללכת לכיוון יותר רדיקלי. כי אחרת לא יקרה כלום, פשוט לא יקרה שום דבר והמחאה תתמסמס. מתישהו היא תצטרך לתרגם את זה למעשים. המעשים האלה צריכים להיות מבוססים על איזשהו חזון. החזון צריך להיות מנוסח איכשהו, צריך להגיד אותו. אי אפשר להמשיך לנסח את זה במילים עמומות. כי כשהמילים עמומות הרבה אנשים יפסיקו להתגייס למחאה".
הביקורת על מחאת הספרות ו"הנאומים החלולים"
סמיט עוררה לא פעם ביקורת מצד רבנים. הרב טאו, בין היתר, מתח ביקורת חריפה על עיבודים שלה לטקסטים יהודיים כגון אגדות חז"ל. "מלכתחילה לאולטרא-אורתודוקסים יש יחס מעט מזלזל לאגדות, שנתפסות אצלם כנחותות מן ההלכות", היא משיבה. לדעתי הסיבה האמיתית היא שהאגדות, לא פעם, מבקרות את ההלכה או מציגות את נוקשותה. באגדות יש חתרנות ולכן הן מעניינות אותי ואני בוחרת מתוכן את אלה העוסקות בנושאים אוניברסליים, בסוגיות אנושיות ולא הלכתיות. אני מקפידה לא לסלף את האגדות אבל עצם זה שאני אישה וחילונית הבוחרת להדגיש את ההיבטים האוניברסליים כנראה מרגיז אותם. האורתודוקסים לא סובלים כשנוגעים להם ביהדות והצליחו, במשך שנים, להרחיק חילונים מאוצרות התרבות היהודית וכך לפתח בהם נחיתות. לתפיסתי, האוצר הזה שייך לכולנו ומכאן השם 'האגדות שלנו' וכך גם הזכות לפרש. היהדות התפתחה מתוך דיאלקטיקה, פולמוס ופרשנויות שונות. הקידוש - גם בהקשר הזה".
סמיט היא גם אחת ממובילות "מחאת הסופרים והסופרות", עוד אחת מקבוצות המחאה שהתארגנו בשנה האחרונה ושתופסת מקום, איך נאמר, לא בולט במיוחד בנראות של ההפגנות. פעם סופרים מתוקף מעמדם כאנשי רוח נמנו על מתווי הדרך העיקריים ומי שקולם לא רק נשמע בעיתות משבר מהסוג שבהן אנחנו מצויים כעת, אלא גם הדהד באוזני המנהיגים ומקבלי ההחלטות. במחאה הנוכחית אנשי הרוח תופסים שורות אחריות כשמובילי הדרך הם אנשי צבא לשעבר והייטקיסטים, שיקוף של הלכי הרוח של ישראל העכשווית. סמיט, כצפוי, אינה רווה מהמצב נחת.
"אני במחאת הסופרים, אבל אני אפילו לא מסוגלת ללכת עם החולצה הזאת שכתוב 'אין ספרות בלי דמוקרטיה'. זה לא נכון. ספרות מצוינת דווקא בדרך כלל נובעת דווקא במשטר טוטליטרי, תוך התנגדות. זה עצוב, כי אתה שומע את הנאומים האלה והם באמת חלולים ופשטניים ואין בהם את היופי של הגות. זה גם באמת מתוך הזהירות - מרוב שהם הולכים בין הטיפות זה מאוד קשה להגיד משהו ודברים חזקים הם בדרך כלל גם עזים יותר. הם מפחדים לאבד גם את מעט הקוראים שנשארו להם. אפילו הטקסט שעכשיו 'חרך את הרשתות' כמו שאומרים, של אתגר קרת - יכול להיות שהטקסט הזה יביא תועלת אדירה, כי הוא טקסט שמהדהד את התודעה של האדם הזה שלא רוצה להסתכל על הכיבוש - אבל בטקסט הזה תראה שבעצם כל החמלה שלו, היא לצד של היהודים. זאת אומרת, יש איזה משהו כזה 'כיבוש' עד עכשיו הוא היה שם בצד. מה לנו ולזה? אבל עכשיו, שזה מגיע הנה, אז תבינו מה קורה לנו ועכשיו קומו התנערו. למה קומו התנערו? לא בגלל שעושים דברים איומים לאנשים ואנחנו עושים את הדברים האלה, אלא כדי שלא יעשו לנו את זה. אז טקסט שהוא מאוחד פרווה. יכול להיות שהוא טקס ערמומי, כי הוא שלב של הפרווה, שנחוץ כדי להגיע עוד צעד אחד. אבל אני לא אכתוב טקסט כזה".
האם אנחנו נראה בקרוב יצירות ספרותיות ברוח המחאה?
"אני בטוחה שכן. למרות שבקורונה ממש דיברו על זה כאיזה מין משנה עולם ואיזו יצירה זה יניב, ואני חושבת שזה די נעלם. אני יכולה להגיד שאני כותבת משהו שהוא מין כמו יומן מחאה, זאת אומרת הרבה טקסטים שמצטברים ואני לא יודעת אם אני אפרסם את זה או לא. אני גם לא יודעת אם המחאה נחווית באותה קיצוניות אצל רוב האנשים - זה לא כמו מלחמה, זה לא כמו שהפלסטינים באמת נאבקים על מרחב הקיום שלהם, על הזכות לצאת מהבית והזכות לא לעמוד במחסום. פה אנשים הולכים בערב, מנפנפים בדגל, ואחר כך הם הולכים לאבן גבירול ויושבים במסעדה. להרבה אנשים זה גם מין סיפתח לאיזה בילוי".
"זה בעייתי בעניין הזה שכאילו אנשים לא מספיק רעבים, לא איבדו מספיק מהחיים שלהם. ברגע שזה יתורגם למצב כלכלי גרוע, לזה שבאמת אין כסף, אנשים יצאו זועמים כי באמת אין להם כסף, אני חושבת שההשפעה על התרבות תהיה יותר גדולה. אבל אנשים גם מחפשים היום בידור: רוב הציבור לא מסוגל להבחין מה ההבדל בין תרבות לבין בידור. ובידור זה הסחת דעת. רוב האנשים, דווקא בגלל שהם מרגישים מגויסים ומרגישים שלקחו להם את השבתות ושהם כל כך מוצפים באינפורמציה חדשותית ומבאסת, אז הם רוצים בידור".
"לא איבדתי אף פעם עשתונות בהפגנה"
את מדברת על מלחמת תרבות. זה מושג שילד לא באמת מסוגל להבין. לספרות ילדים יש את היכולת להעביר את זה?
"זה מאוד קשה להסביר את זה. גם להסביר מה זה דמוקרטיה, שרוב הציבור הבוגר בארץ עדיין חושב שדמוקרטיה זה שלטון העם. מה שעומד בבסיס של הספרות והתרבות כולה זה הומניזם והדרך היחידה ללמד הומניזם זה לקרוא טקסטים הומניסטיים, שזה פשוט לקרוא ספרות טובה. לא לקרוא סיפור על ילד שהלך עם אימא שלו למחאה ונפנף בדגל והסבירו שככה וככה, כי זה בדרך כלל יהיה משעמם נורא, וזה לא סיפור בכלל וזה עונש לשמוע את זה".
"ספרים טובים מחלחלים בך את הרעיון של מה זה להיות אדם, להבין מה זה לגלות חמלה למישהו שהוא לא דומה לך. הוא לא חייב להיות פלסטיני, הוא יכול להיות ילד אחר בכיתה שלך או בבית אחר. אתה רואה את זה אצל אסטריד לינדגרן, יש שם את כל הרעיונות האלה בלי לחרוג מהכפר בשוודיה. את זה אנשים כבר לא עושים. אחד הדברים הנוראים שקרו לספרות לילדים הוא שהיא ממש לפותה בידי החינוך, ויש דווקא בעידן שלנו ודווקא בגלל הרצון הזה של ההורים להאביס את הילדים שלהם בידע ולהכין את עצמם, שזה נורא ניאו-ליברלי, כאילו לייצר את הילדים האלה שיצליחו במבחני מחוננים - ובמקום ספרות קוראים המון ספרי עיון. אני כתבתי ספרי עיון לילדים, אבל אי אפשר לקרוא רק ספרי עיון. מזה לא צומח בן אדם, צומח מזה מאגר מידע בצורת ילד. כדי לעשות את האינטגרציה הזאת, בין רגש וידע צריך לקרוא את כל הסוגים".
ובשורה התחתונה, איך מנצחים מלחמת תרבות?
"ברור שזה יכול להיות גם הפסד, אבל לדעתי כמו שהייתה איזו מגמה כזאת בספרות לנסות לעשות כל מיני ספרים שהם חוויה של שידורי טלוויזיה, כל מיני ספרים שקופצים וזזים, עם לחצנים וקולות - זה רק מתכון לאובדן של ספרות. אז אני חושבת שגם במחאה, צריך לא להתחנף לצד השני, לחדד את המסרים ולא להידרדר לכל מני טיעונים והעלבות. ככל שהמחאה הזאת נמשכת יותר אני רואה יותר אנשים נופלים לזה. ממש לקלל, לצעוק, לאבד את העשתונות. אז אני חושבת שהכוח של הצד שלנו זה בזה שהוא יותר מנומק ומאופק".
מה שקרה בכיכר דיזנגוף זה גם לאבד עשתונות.
"היו שם אנשים שאיבדו את העשתונות, נכון. אני נורא מקפידה, אני לא איבדתי אף פעם עשתונות בהפגנה, גם כשאנשים ירקו עלי וקיללו. אני חושבת שצריך נורא להתאמץ. הרבה אנשים משני הצדדים נופלים לזה. אני ראיתי גם שמאלנים שכמעט הרביצו למישהו. הרבה אנשים באים מתוך איזשהו זעם, מתודלקים בזעם שלהם ורק מחכים להתפוצץ על מישהו וכשאתה עושה את זה כאילו בשם הצדק אז זה יותר 'מכובד'. כמובן שהמחאה הזאת היא גם על דמות המדינה, על כל הקודים התרבותיים שאבדו פה, ובכלל על מושגים, מה זה אמת ושקר, ואיך אתה מתנהל בציבור. דברים נורא-נורא בסיסיים שאבדו לגמרי וזה ממש הרגשה שצריך להתחיל מחדש".
"יש הרבה רפש בתגובות, אנשים מקללים"
אני חוזר למטפורה של המלחמה. יש בצד השני משהו שאת מעריכה? מישהו שאת מעריכה?
"יש בצד השני המון אנשים שיכולים להיות מאוד טובים בין אדם לחברו ושינקו את הסנטימנט הזה של הקיפוח העדתי וזה יושב על הדבר הזה ויש להם איזשהו קושי להשתחרר מזה. זו כמו איזה מין צוואה רוחנית כזאת שרובצת עליהם. אני כן מאמינה שיש אנשים שהצליחו להשתחרר מזה, אבל האנשים שמתנהגים באלימות ובגסות ושמסרבים לראות או לא מוכנים לשמוע על מה שקורה בשטחים - אין לי כבוד לאנשים האלה".
אז איך התחושה פתאום להיות בעין הסערה?
"הלכתי לשוק ביום שישי ומישהו צעק לי 'איפה השלט של הכיבוש?' ברור שזה היה מישהו מהצד השני, אבל משמח לדעת שהצלחתי להרגיז מישהו. זה משמח אותי שזה עורר אנשים, גם פולמוס, וגם אנשים מתוך המחנה שלנו, שזה שקשה להם לשמוע את הביטוי הזה. אני חווה את זה בסך הכול כדבר חיובי, למרות שיש הרבה רפש. אנשים מקללים, אנשים בפייסבוק כותבים כל מיני הודעות מגעילות, ובגלל שאני סופרת ויש בי סקרנות אני לא יכולתי פשוט למחוק או לדווח ולא להסתכל. אז אני מסתכלת. הסתכלתי על מישהי שכתבה לי משהו מגעיל כזה. ואז ראיתי אותה בפייסבוק באיזה סרטון של איזה גוף שמנצל אותה. שכנראה נתן לה איזו תוכנית הרזיה ואני רואה אותה מדברת שם ובוכה, ממש בוכה. אז אני מבינה שאנשים כאלה באים עם איזה כאב נוראי והיא מצאה אותי כאיזה קולב לתלות עליו את התסכול שלה, את הזעם שלה. אני מניחה שבמקרה הזה זה קשור לרזון. היא ראתה בחורה רזה אז קשה לה".
את מרגישה שסימנו אותך?
"הם צריכים גם לרענן ולמצוא קורבנות חדשים. אז אני לא חושבת שהם יחגגו עלי עוד הרבה זמן. אני גם לא גלית דיסטל כזו, שמחוללת. יש תחושה שהנשים של המחנה הזה הרבה פעמים מחוללות סערות בכדי להיות במרכז תשומת הלב. מבחינתי תשומת הלב היא כאילו מין תוצר לוואי למשהו שעשיתי בעולם שהוא חשוב בעיניי".