בפרוס עלינו השנה החדשה, ועל אף האתגרים החיצוניים והפנימיים, מדינת ישראל היא המדינה החזקה באזור, פלא של חדשנות והגשמת חלומות. גם בתקופות קשות ומורכבות ראוי לזכור שאנחנו, מדינת ישראל ועם ישראל, תמיד מצליחים כנגד כל הסיכויים. ההיסטוריה שלנו מלאה באפיזודות כאלה. עוצמתה של ישראל מאפשרת לה להוביל ולקחת שליטה על גורלה ועתידה. אך יש תנאי אחד, האיום חייב להיות ברור ומוחשי. כלומר, כדי שישראל תתמודד בהצלחה עם איומים הם חייבים להיות: מיידיים ודחופים, גלויים וברורים. לצערנו, לחמישה מהאתגרים המרכזיים לביטחון הלאומי הישראלי יש מכנה משותף אחד – לכולם מרכיב שאינו מוחשי.
האיומים על הביטחון הלאומי הישראלי בשנה הקרובה מורכבים ברובם מאתגר טווח קצר מוחשי, שעושה רושם דחוף וקריטי ומאתגר טווח ארוך – עמום, ערטילאי והצגתו לעיתים מתויגת כדמגוגיה של מומחים, אבל, דווקא הוא החשוב יותר והמסוכן יותר. עקרון מעניין נוסף הוא שככל שהפתרון לבעיית הטווח הקצר יעיל יותר כך אנו "מאלחשים" את יצר ההישרדות שלנו מול האתגר ארוך הטווח. בכך אנו דוחים את ההיערכות כלפיו. האתגרים קצרי הטווח דורשים מצוינות טקטית, ובזה אנחנו טובים. והאתגרים ארוכי הטווח דורשים חשיבה ביקורתית ותכנון ארוך טווח, ובזה אנחנו טובים פחות. במצב עניינים זה, לעיתים קרובות הצלחתנו היא אסוננו. המיומנות הטקטית שלנו עלולה להביא אותנו לפספס את כל ההזדמנויות האסטרטגיות.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
חיזבאללה הוא היוצא מן הכלל, ולכן הגזרה הצפונית לא נכללת ברשימה זו. שם האתגר מוחשי, וההיערכות בהתאם. בגזרה הצפונית אנחנו היוזמים, הסכנה למלחמה בזירה זו תלויה במידה רבה בנו. הדרך שבה נגיב לפרובוקציות, והאופן שננהל את המתיחות ואת משוואות ההרתעה, יקבע את הנפיצות והסיכון להסלמה לא מתוכננת. זה חשוב, אך זהו התחום החשיבה הטקטית שבה אנו די טובים, חשבון הנפש של החגים מחייב אותנו לדון בחשיבה האסטרטגית ארוכת הטווח.
חמשת האתגרים המרכזיים שישראל תידרש בהם בשנה הקרובה לחשיבה אסטרטגית ולא רק להצטיינות טקטית מתחלקים לאתגרים חיצוניים ופנימיים:
האתגרים החיצוניים:
האתגר האיראני קצר הטווח הוא ההתבססות האזורית והטרור האיראני. רשת המיליציות השיעיות הפרוסות בקשת סביב ישראל הן אתגר טקטי חמור. למרות שמדובר בסיכון ביטחוני, הרי שעיקרו ברמה הטקטית. יש לנו פתרון טוב מולו – הגנה חזקה ומערכה התקפית בשגרה (המערכה שבין המערכות, מב"ם). זו מערכה שאם נשכיל לעדכן ולשכלל, תשיג את יעדיה בהחלשת האתגר ובשימורו רק כאתגר טקטי צבאי.
האתגר ארוך הטווח הוא הקרנת הרתעה גרעינית איראנית על סף יכולת גרעינית. כלומר, איראן מצליחה להלך אימים על המערב, וזאת מבלי לשלם את המחירים על כך שהיא עוברת על החוק הבין-לאומי. בטווח הארוך זה עלול להוביל לאיראן גרעינית ולמרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. ומי שמכיר את תהליך קבלת ההחלטות באיראן ואת המתיחות והאיבה שבין מדינות המזרח התיכון, מבין שזה עתיד להיות עולם הרבה פחות בטוח.
למול האתגר ארוך הטווח אין לנו מענה כיום. המענה היחידי היה הסכם גרעין, מענה שנגדו נלחמנו ב"הצלחה יתרה" – לאחר שהכרענו אותו, "הצלחה" זו היא שהביאה לכך שאיראן היא מדינת סף שהדבר היחידי שמונע ממנה להגיע ליכולת גרעינית הוא רצונה. וכידוע לכול, "רצונות משתנים בתוך לילה".
האתגר הפלסטיני קצר הטווח הוא גל האלימות שאותו אנו חווים בשנה האחרונה. לולא הפעילות המבצעית המוצלחת של כוחותינו, סביר שהיינו כבר מגדירים מציאות זו כאינתיפאדה שלישית. גל זה מונע על ידי דור של צעירים פלסטינים אלימים שאינם מזדהים עם אף אחד מהארגונים הוותיקים: הם מתאגדים בצורה מקומית כחבורות רחוב ושכונות, ומקבלים שמות מרשימים כגון "גוב האריות". הגל העכור הזה אינו נתקל בשובר הגלים של הרשות הפלסטינית: זו סובלת מחולשה כרונית, מהסתאבות ומחוסר מוטיבציה להילחם בטרור שמאיים על ישראלים.
למול הגל העכור הזה יש לנו מספיק יכולות מודיעיניות ומבצעיות. יכולנו לו בעבר ונוכל לו כיום. זו בעיה טקטית חמורה בעלת השלכות אסטרטגיות (אם אנחנו מצרפים את אתגר הירושה ביום שאחרי אבו מאזן), אבל זו לא הבעיה הקריטית ביותר.
הסכנה החמורה והאסטרטגית היא הגלישה למציאות של מדינה אחת. כלומר לו תקרוס הרשות הפלסטינית, אנו נימצא במציאות חמורה. מציאות שבה שימור הזהות הלאומית היהודית של ישראל תבוא על חשבון הדמוקרטיה. ושימור הדמוקרטיה, כלומר הענקת זכות בחירה לכלל הפלסטינים, תביא לכך שהלאום היהודי לא יהיה דומיננטי עוד במדינת ישראל.
אתגר הגלישה למדינה אחת אינו מובן ואינו מופנם על ידי רוב אזרחי ישראל. יש שרואים זאת כ"בעיה דמוגרפית" ומתעלמים מהמציאות האלימה והכאוטית של מציאות זו – מציאות כלכלית, חברתית ופוליטית שלא תחזיק מעמד, "עוגה חצי אפויה" – "מדינה רב-לאומית" או "מדינת כל אזרחיה" השרויה במאבק פנימי אין-סופי ומסלים. מדינה שהתל"ג לנפש שלה יורד ב-40% למצב של מדינת עולם שלישי. אבל משהו באופטימיות שלנו אומר שיהיה בסדר. ואולי יהיה בסדר, ואולי לא – לנו כדאי להתכונן לאפשרות הרעה.
אתגר השימור של היחסים המיוחדים עם ארה"ב סובל גם הוא מאותו סימפטום: בטווח הקצר אנו במשבר מקומי בין ממשלת נתניהו לבין ממשל ביידן, בעיקר סביב הסוגייה של הרפורמה המשפטית והמדיניות החדשה של ישראל ביהודה ובשומרון. ייתכן שהמשבר יסתיים בקרוב, אבל זו לא הבעיה האמיתית שלנו. הבעיה היא שבטווח הארוך, בשל תמורות ערכיות משמעותיות בתוך ארה"ב המנוגדות לתמורות ערכיות בחברה הישראליות, אנו עומדים לאבד את המרכיב הערכי המשותף ביחסים המיוחדים עם ארה"ב.
המפלגה הדמוקרטית הופכת לפרוגרסיבית יותר, והמנהיגים הבאים אחרי ביידן יהיו תומכי הנרטיב הפלסטיני הרבה יותר מאוהדי הנרטיב הישראלי. באגף הרפובליקני יתרבו גישות התומכות בבידול ארה"ב מהעולם והפניית משאבים פנימה. העלייה באנטישמיות שאנו רואים תגבר, וגם בתוך זרמי היהדות פנימה אנו עתידים לראות העמקה של הפיצול בין "היהדות המתקדמת" האמריקנית לבין היהדות האורתודוקסית הישראלית. התוצאה של המצרף הזה היא היחלשות התמיכה בישראל.
למול האתגר ארוך הטווח הזה אין לישראל מענה. ובדיוק מול אתגרים מסובכים שכאלו נדרשת חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, ותוכנית פעולה מעשית הכוללת את צמצום הנזקים, חשיפת המעורבות של ארגונים אנטי-ישראליים הפועלים בארה"ב, חיזוק הגשרים בתוך זרמי היהדות, יצירת בריתות ביטחוניות חדשות, ופעולות חינוך והסברה מול הנוער הפרוגרסיבי שיהפוך למנהיגות הבאה של המפלגה הדמוקרטית.
האתגרים הפנימיים
אתגר הקיטוב והשסע החברתי הישראלי הפך למשבר חסר תקדים בחומרתו כתוצאה מהרפורמה המשפטית ומהלכי החקיקה החד-צדדיים. הבעיה קצרת הטווח היא הרפורמה המשפטית, שנעשית עד כה ללא הסכמות רחבות, והמחאה חסרת התקדים כנגדה. הפתרון קצר הטווח הוא שבסופו של דבר או שתושג פשרה, או שייגנז המשך החקיקה, או שכלל החוקים שחוקקו יבוטלו/ישונו בכנסות העתידיות: כך או כך או כך, בעוד שנים לא יישאר דבר מהמהפכה הזו שערערה את ישראל. אבל אנחנו נותרנו עם הבעיה ארוכת הטווח, והיא שהרפורמה הזו פתחה את כל תיבות הפנדורה של החברה הישראלית.
הוצאנו ושחררו את כל השדים. ועכשיו כבר אי אפשר להכניס אותם חזרה. השסעים: העדתי, הדתי, המעמדי, הלאומי, הכלכלי, החינוכי, התרבותי, הועמקו וחודדו. וכולם חדרו לתוך הצבא באופן שעלול לערער את אמון הציבור בצבא. הבעיה ארוכת הטווח הזו דורשת מענה עומק של חוזה חברתי חדש או של חוקה לישראל – ומולה איננו עושים דבר כרגע. ולמען האמת בצדק: נושאים מהותיים אלו בלתי אפשריים לפתרון תוך כדי המהומה הנוכחית. ולאחר שנתיש עצמנו בפתרון הבעיה קצרת הטווח, נקווה שהבעיה ארוכת הטווח תיעלם, שהכול יחזור לשגרה, אך הצלקת תישאר לנצח. האמון אבד. והוא לא ישוב במהרה. אנו נכנסים למציאות שרק פתרון עומק של שיח, דיון וחוקה יכול לפתור. הבעיה היא שהרגיעה בפתרון הבעיה קצרת הטווח (פשרה או גניזה למשל) תרגיע את הכאב ותמנע את הכורח המאוד לא נעים לעסוק בעצבים החשופים של החברה הישראלית.
גל האלימות הגואה, הציות הסלקטיבי לחוק, מגפת הפרוטקשן, רצח ואלימות של ארגוני פשיעה – כל אלו משתייכים לבעיה הטקטית. לא רחוק היום מריכוז מאמץ אדיר ממדים של מערכת אכיפת החוק שיביא לירידה בהיקף הפשיעה. הפתרון הזה עלול להסתיר את הבעיה האמיתית – הבעיה האסטרטגית היא בעיה של חינוך, של תשתיות, של חוסר שוויון מבני, וגם של גזענות – ובכך ספק אם נטפל, או שנבחר באלטרנטיבה הנוחה שכותרתה "זו הבעיה שלהם". בטווח הארוך אנו מגדלים דור צעירים ערבים שעלול לפתח גישה הרבה יותר מתבדלת ולוחמנית מול מוסדות המדינה. דור שלישי זה, שעלול להביא לגל לאומנות ובדלנות ערבית תוך הדגשת זהותם הפלסטינית, עלול להתחבר לאיום הגלישה למדינה אחת.
סיכום
מדינת ישראל אכן חזקה, מדינה שעל אף האתגרים שפורטו כאן היא העוצמתית ביותר באזור. התנאים להתמודדות טובה עם האתגרים כולם הם שניים: המחשת האתגר והגדרת הבעיות, ובניית ארגון שיודע לטפל בהן. כך הקמנו את מוסדות מדינת ישראל, את המערכת האקדמית, את המערכת הביטחונית. הטיפול באתגרים הנ"ל מחייב סוג כזה של מנהיגות. זה לא יעבוד רק ביוזמות של החברה האזרחית. ישראל מנוסה מאוד בהתמודדות עם משברים. היא מחזיקה הון אנושי ייחודי, טכנולוגיה מתקדמת, מערכת כלכלית טובה מאוד ואקדמיה מעולה. הכול מוכן, הכלים קיימים, כך גם היכולות. אנו רק צריכים להיות מודעים לאיום, להמחיש את הסכנות שבו להתמודד עם המציאות בתצורה מתוחכמת. נאחל לעצמנו שבשנה הבאה נתחיל לחשוב גם על האתגרים ארוכי הטווח ולא נעסיק את עצמנו עד טשטוש חושים רק בדחוף ובמיידי.
>> האלוף (במיל') תמיר הימן הוא מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, לשעבר ראש אמ"ן.