אסף בריט מבלה את רוב ימיו בהתרוצצות בלתי פוסקת בבית קפה ה"תחתית" שבבעלותו – אחד מבתי הקפה המוכרים בתל אביב. הוא עובר בין השולחנות העגולים, נכנס למטבח, מדבר עם לקוחות ומוודא שהעסק עובד חלק. קשה לדמיין שמבעד לקול ההמולה הנעים של הסועדים ומאחורי חזותו הרגועה והנינוחה של אסף - מסתתר סיפור כואב. סיפור על גבורה, הדחקה, שבירה ושיקום.
במשך יותר מ-20 שנה אסף שתק. הוא לא שיתף את סיפורו עם אף אחד – לא עם המשפחה, לא עם החברים, לא עם העובדים ולא עם בת הזוג. אפילו מול עצמו הוא לא העז לגעת בפצע שאיים למוטט את עולמו. אבל לאחר טיפול ארוך וכחלק מתהליך השיקום שעבר בעקבות אירועים טראומתיים בשירותו הצבאי, הוא מספר בשיחה עם N12 על המסע שלו - ועל הבחירה בחיים.
פגישה ראשונה עם המוות: המארב בטולכרם
באוקטובר 2000 היה אסף מפקד צוות צעיר בסיירת גולני. הטירונים שעליהם פיקד התגייסו רק חודשיים קודם לכן, וחלקם אפילו לא הספיקו לאפס את הכוונות בנשקים שלהם. אסף וצוותו היו בדרך להחליף צוות אחר של הסיירת במשימת שמירה, כשלפתע הכל השתבש. הם הגיעו בשוגג לכניסה לטול כרם, שם נתקלו באנשי פת"ח, שסימנו לרכב ההסעות שבו נסעו לבוא אחריהם לתוך העיר הפלסטינית.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"באמצע טול כרם מחכה לי מארב – הכביש חסום", מספר אסף. "איך שהרכב עוצר מקיפים אותו לוחמי תנזים חמושים. הרכב נעצר ואני נמצא בסיטואציה לא פשוטה. ברגע הזה אני מקבל החלטה אחת – שהמשימה היחידה שלי פה היא להוציא את החיילים שלי ואותי בחיים. אלו חיילים שהיו חודשיים בצבא, אין עם מי להילחם. אני מבין שהאופציה היחידה זה לנסות לצאת משם בלי לחימה. אני משאיר את הנשק ברכב מאחורה ויורד".
לוחמי התנזים ממהרים להקיף את אסף, ומכים אותו בראשו עד שהוא נופל לריצפה. הם מצמידים את הנשקים לראשו - ודורכים. "ברגע הזה נפרדתי. לא היה לי ספק שאני לא יוצא מפה בחיים. אבל הרגע הזה גם היה שלווה הכי גדולה שחוויתי. נפרדתי מההורים ומהאקסית שלי. אבל אז פתאום היה צרור מעל הראש שלי לכיוון הרכב".
"באמצע טול כרם מחכה לי מארב – הכביש חסום, ואלו חיילים שהיו חודשיים בצבא, אין עם מי להילחם. אני משאיר את הנשק ברכב מאחורה ויורד"
בעקבות הירי לוחמי התנזים נבהלים ונסוגים מעט, ואסף ממהר לקפוץ על רגליו ולהימלט אל הרכב. אך ברגע שהרכב מתחיל לנסוע נורה צרור נוסף ושני כדורים פוגעים בידו. "שתי מזרקות של דם יצאו לי מהיד. הכנסתי אצבע לחור שממנו יוצא יותר דם וככה נסוגנו, תוך כדי שאנחנו חוטפים אש ואבנים. אלוהים ידוע איך הגענו חזרה למוצב".
כשהרכב מגיע לבסוף למוצב, אסף מקבל טיפול רפואי - והכדורים נעוצים בידו עד היום. אבל האירוע הקשה לא נגמר שם. "המח"ט תיחקר אותי לגבי האירוע ובשלב מסוים הוא אומר לי: 'הייתי מעדיף 21 הרוגים מאיך שהדברים נראים'", משחזר אסף בכאב. "אני לא מבין איך בן אדם יכול לחשוב דבר כזה. זה היה המשפט הכי קשה שאמרו לי בחיים".
"הייתי ילד בן 21 – רק רציתי להמשיך. רק רציתי להוכיח כמה אני לוחם ואמיץ. אז המשכתי. לא סיפרתי לאף אחד על מה שעברתי, על התחושות ועל הפרידה. כשמסתכלים על זה בדיעבד - בטול כרם התחילה הפוסט-טראומה. הנפש צצה לי ברגעים שלא תיכננתי, אבל ניסיתי להדחיק את זה כמה שיותר. אני המשכתי בלי לעכל לשנייה את מה שעברתי. העיכול של הדבר הזה הגיע הרבה מאוד שנים אחר כך".
"ברגע הזה נפרדתי. לא היה לי ספק שאני לא יוצא מפה בחיים. אבל אז פתאום היה צרור מעל הראש שלי לכיוון הרכב"
"היה לי ברור ששום דבר לא תקין – אבל זו הייתה מלחמה"
ב-2002 אסף כבר סגן מפקד הסיירת, ואחרי הפיגוע בערב ליל הסדר במלון פארק הוא נכנס לרמאללה במסגרת מבצע חומת מגן. "זה היה חודש מאוד אינטנסיבי של מוות, לחימה והרוגים", הוא מספר.
אבל הקושי של אסף לא הסתכם בסכנת החיים היומיומית ובמותם של חלק מחבריו. "הדברים שהכי צרובים מהתקופה הזו זה העוני שנתקלנו בו וההרג של החפים מפשע. בלילה הראשון שלנו במוקטעה ראינו בחור מבוגר מאוד מדדה עם מקל הליכה, ולפי הנהלים לאף אחד אסור להיות בחוץ. כוח שלנו פתח באש והרג אותו. לי היה באותו רגע ברור ששום דבר לא תקין. אבל זו הייתה מלחמה. בלילה האחרון של חומת מגן היינו שוב ברמאללה, אחרי שצה"ל חירב לה את הצורה. כשנכסנו היה שם עושר בל יתואר וכשסיימנו שם היא הייתה מחורבת עד יסוד".
"שתי מזרקות של דם יצאו לי מהיד. הכנסתי אצבע לחור שממנו יוצא יותר דם וככה נסוגנו, תוך כדי שאנחנו חוטפים אש ואבנים. אלוהים ידוע איך הגענו חזרה למוצב"
"התחושות הן תחושות מאוד קשות – אני חווה את הקונפליקט הזה בזמן אמת. ברגע שאתה שואל הרבה שאלות יש לזה השפעה. חלק מהפוסט-טראומה שלי זה גם הדברים האלה. זה גם החוסר תקווה – זה הכל ביחד. אין לי ספק שלשאלות הערכיות האלה שלי מול עצמי יש משקל בכל הסיפור הזה".
שריקת הסיום של מבצע חומת מגן הגיעה, ואסף חשב שהרע מאחוריו. אבל אחרי שכל הכוחות יצאו מרמאללה – הסיירת נשלחה למשימה אחרונה בלב העיר על גבם של רכבים משוריינים. "בדרך חזרה מהמשימה מחכה לנו מארב צלפים באמצע רמאללה. תוך שנייה המנוע שובק חיים וכל הגלגלים מפונצ'רים. שלושת הרכבים מאחורי גם מושבתים ואנחנו תקועים וממשיכים לחטוף אש תופת. ברור לי שזה עניין של זמן עד שהשמשות הממוגנות נפרצות ואנחנו כמו ברווזים. בסוף מצליחים לבודד את המקום ולהוציא אותנו. כשיצאנו מהרכב ראינו שני כדורים על השימשה מול העיניים של הנהג ושני כדורים מול העיניים שלי".
"אתה חי בעולם מקביל – אתה לא משתחרר"
בצל התחושות הקשות, אסף מחליט שהוא לא יכול להמשיך עוד רגע אחד בצבא. הוא רק רוצה לחזור לשדות ילדותו בקיבוץ כברי ולהתנתק מכל מה שעבר עליו. הוא לא מספר לאף אחד על מה שעבר – אפילו בפני עצמו הוא לא מעיז להודות שמשהו לא בסדר.
"אתה עם עצמך, אתה לא מספר - לא על הזיכרונות, לא על המראות, לא על הריחות, לא על מכתבי הפרידה שכתבנו, לא על המתים שראית ולא על המתים שהרגת. הדחקה מוחלטת"
"רציתי את השקט הזה. אתה עם עצמך, אתה לא מספר - לא על הזיכרונות, לא על המראות, לא על הריחות, לא על מכתבי הפרידה שכתבנו, לא על המתים שראית ולא על המתים שהרגת. הדחקה מוחלטת. אבל התחושה שהמוות רודף אחריך וזה שאתה חי זה נס אחד גדול היא כן בראש שלך".
"השתיקה נובעת מחוסר מודעות מוחלט, מהתחושה של החייל שלא בוכה בלוויות. כל מה שגדלנו עליו, ככה חונכנו. אז אף אחד לא מדבר, ואף אחד לא משתף, לא את החברים הקרובים, ולא את ההורים ולא את הבת זוג – אבל אתה חי בעולם מקביל. כי אתה שם. אתה כל הזמן שם. אתה לא משתחרר", הוא מסביר.
"ריח של צחנת מוות שלא עוזבת אותך"
אסף עוזב את הצבא וחוזר לקיבוץ, ולאחר כמה שנים עובר לתל אביב. הוא נכנס לעולם המסעדנות ונתקל בקפה קטן ולא מוכר ליד הבית שמחפש ברמנים. הוא מתחיל לעבוד, אבל מיד אחרי המשמרת הראשונה ב"תחתית" מגיעה הבשורה – מלחמת לבנון נפתחה. הוא מצטרף כקצין במילואים לכוח הסדיר של סיירת גולני, אותה מוביל אחיו יובל.
"בשלב מסוים יובל מפסיק לדבר, ופתאום עולה הסגן שלו ומתחיל לנהל את היחידה. מבחינתי ברגע הזה יובל מת – ואני מאבד את זה"
במהלך אחד הלילות הראשונים של המלחמה הם שומעים על לחימה קשה באחד הכפרים שלידם. לפנות בוקר הכוח של אסף מגיע לכפר, ורואה את הגופות. "בהתחלה חשבנו שאלה מחבלים, וככל שהתקרבנו ראינו את הנעליים והבנו שאלה חיילים שלנו. ביום עולה החום ולא מפנים את הגופות. ולאט לאט הריחות עולים ויש ריח של צחנת מוות נוראית שלא עוזבת אותך. פשוט השאירו שם את הגופות. זה היה אחד המראות המזעזעים שחוויתי – בעיקר כשאתה יודע שאלה חיילים שלך, חברים שלך, אנשים שאתה מכיר".
בלילה האחרון של המלחמה אסף נמצא עמוק בשטח לבנון, מתצפת על השטח בו נמצא אחיו יובל. לפתע הוא מזהה שהכוח של יובל סופג אש, ושומע את אחיו אומר בקשר שהם נמצאים בלחימה. ואז אסף חווה את הרגעים הקשים בחייו: "בשלב מסוים יובל מפסיק לדבר, ופתאום עולה הסגן שלו ומתחיל לנהל את היחידה. מבחינתי ברגע הזה יובל מת – ואני מאבד את זה. אני 300 מטר ממנו ואין לי מה לעשות. הרגעים האלה היו נראים לי כמו נצח. אחרי כמה דקות הלחימה דועכת ואני שומע בקשר שאומרים שיובל נפצע והוא בהכרה. התקשרתי לסגן הרמטכ"ל ואמרתי לו שאני צריך אישור לפינוי. באותו לילה יצאנו בספרינט מלבנון".
"התבוססתי בתוך המוות של עצמי"
יובל נפצע, אבל מצליח להשתקם, ואסף חוזר אחרי המלחמה לדירה שלו בתל אביב. אבל במקלחת המיוחלת של אחרי המלחמה, השבר בנפש שוב מגיח לפני השטח: "נכנסתי למקלחת והרגשתי שהריח של המוות פשוט לא יורד ממני. אני משפשף ומשפשף וזה פשוט לא יורד. ואני חי עם הריח הזה של המוות. אבל שוב לא סיפרתי. לא ליובל על הרגעים שהוא כמעט מת, לא לבת זוג ובקושי לעצמי. פשוט המשכתי".
אסף אומנם ניסה להמשיך, אבל אחרי לבנון שום דבר כבר לא אותו דבר, והסדקים בנפש מתחילים לתת את אותותיהם. "בימי הזיכרון הייתי מתרסק. הייתי מתכנס עם עצמי בבית ושותה עוד ועוד וויסקי ומחפש את הכתבות על כל המתים שלי. בעיקר הייתי מתבוסס בתוך המוות של עצמי ומרגיש הכי בודד שאפשר להרגיש. ידעתי שאף אחד לא יודע, שלאף אחד אין מושג מי אני באמת".
"אני מגיע למחרת ל'תחתית', והלקוח שואל אותי מתי יש קפה, ואני רק רוצה להוריד לו שולחן בראש. כי הדבר האחרון שאכפת לי באותם רגעים זה מתי יהיה קפה. כי באותם רגעים אני לא אסף מה"תחתית" - אני אסף מטול כרם, מג'נין, מלבנון ומרמאללה. אני לא שם. אני משחק את המשחק, אני כאילו אסף מה"תחתית", אני כאילו אסף הבן זוג, אני המון כאילו. אני בסוג של הצגה. והבדידות הזאת הייתה מאוד קשה - זה פער שלא יכולתי להכיל".
"זה היה פעם אחת יותר מדי. התפללתי למות"
ב-2008 פרץ מבצע עופרת יצוקה – וזו הייתה פעם אחת יותר מדי בשביל אסף בריט. הוא לא חטף אש, לא ראה גופות, לא חשב שאחיו נהרג ולא הצמידו לו נשקים לרקה. אבל הציפייה הדרוכה בשטח הכינוס על גבול עזה הייתה הקש ששבר את גב הגמל.
"משם אני לא ממשיך רגיל. אני מסתכל במראה ואני לא מכיר את עצמי - אני רואה רוח רפאים. אני לא חוזר אותו הדבר, לא הצלחתי להדחיק יותר"
"זה פשוט היה צו 8 אחד יותר מדי, מכתב פרידה אחד יותר מדי, ידיעה שאתה לא חוזר פעם אחת יותר מדי. בלילה אחד שלחתי את החיילים שלי לראות משחק כדורסל, נשארתי לבד באוהל – והתפללתי למות. התפללתי שיפול טיל על האוהל ויקח אותי. כי פשוט לא יכולתי להכיל את זה - את המתח הזה ואת הדיסוננס בין מה שאני עובר לבין מה שיודעים עלי. זו הייתה סטירת לחי מאוד קשה, שבעצם עמדתי על צוק והבנתי שיש לי בחירה – לקפוץ ולמות או לבחור בחיים. שם הייתה הנקודה המרכזית בהתפכחות שלי", הוא מספר.
המבצע מסתיים בלי שאסף ירה כדור אחד, אבל הוא חזר בן אדם שונה. "משם אני לא ממשיך רגיל. אני מסתכל במראה ואני לא מכיר את עצמי - אני רואה רוח רפאים. אני לא חוזר אותו הדבר, לא הצלחתי להדחיק יותר".
הוא חוזר ל"תחתית", שם הוא כבר מנהל מקום ושותף חלקי. הוא מנסה להמשיך כאילו כלום לא קרה - אבל מפלס הלחץ, שנאגר במשך שנים של אירועים טראומטיים והדחקה מוחלטת, סוף סוף התפרץ. "בשלב מסוים הטבח אומר לי איזו מילה לא במקום ואני תופס אותו וטורק אותו בקיר. זו הייתה התפרצות זעם ואיזה צורך לפרוק אלימות – התפרצות של הפוסט-טראומה שעוד לא ידעתי שקיימת בי".
"באותו רגע בא אלי השותף שלי ואמר לי: 'ככה אתה לא יכול להמשיך. או שאתה הולך לטפל בעצמך או שאנחנו נפרדים'. זה הדבר הכי חשוב שאמרו לי בחיים. האולטימטום שלו הציל אותי. גם אני הבנתי שככה אי אפשר להמשיך – זה לא חיים. זה היה אירוע מכונן שבו אתה בוחר אם לחיות או לא לחיות. זו הייתה גם הפעם הראשונה שמישהו בא ואמר לי שאני צריך עזרה".
"הטיפול הציל אותי"
אסף מחליט ללכת לטיפול, ומהר מאוד הפסיכולוגית שלו שולחת אותו למרכז לתגובות קרב – שם הוא מאובחן כסובל מפוסט-טראומה. "פציעה נפשית זה כמו פציעה פיזית. אם לא תטפל בה תתפתח מוגלה והפצע יזדהם – והייתי מזוהם. התחלתי טיפול מאוד ארוך, פעם ראשונה שבאמת דיברתי והוצאתי הכל החוצה. פעם ראשונה שאמרו לי את המשפט הכי משמעותי שאמרו לי בחיים: 'התגובות שלך הן תגובות נורמליות לאירועים לא נורמליים'. אני חושב שהטיפול הזה נתן לי את היכולת לבחור בחיים".
"פעם ראשונה שאמרו לי את המשפט הכי משמעותי שאמרו לי בחיים: 'התגובות שלך הן תגובות נורמליות לאירועים לא נורמליים'. אני חושב שהטיפול הזה נתן לי את היכולת לבחור בחיים"
"חלק מהטיפול היה לספר את הסיפור שלי. להוציא את המוגלה הזאת, כי המוגלה שנאגרה איימה להתפוצץ ולחנוק אותי מבפנים. אחד הדברים שעוזרים לי מאוד זה עצם השיתוף. שעובדים שלי יודעים מי אני מעבר למנהל של התחתית. שהלקוחות יודעים – ההבנה שאתה לא שקוף".
היום, בגיל 43, אסף הוא כבר הבעלים של ה"תחתית" יחד עם שותף נוסף, ועדיין מנהל את המקום ביד רמה. בתקופת הקורונה הפך לאושיית רשת, כשסיפר בטוויטר על מאחורי הקלעים של עולם המסעדנות. ניהול בית הקפה הפופולרי הוא יותר מרק עבודה בשבילו, זה חלק מהטיפול. "העסק הוא לחלוטין בריחה וטיפול בעיסוק בשבילי. אני פה כל יום מ-8 בבוקר עד שמונה-תשע בערב. זה חלק מהצורך שלי להיות בתנועה, בעיסוק, ובמשמעות לעשייה. זה ממש חלק מהטיפול שלי. העבודה היא הבריחה שלי וחלק מהשפיות שלי".
בתקופה האחרונה הוא פתח בתהליכים של הכרה בפוסט-טראומה שלו מול משרד הביטחון – הכרה שתסמל את האחריות של המדינה על מה שהוא עבר, וגם תעניק לו תמיכה כלכלית במקרה הצורך. למרות הטיפול הארוך והדרך הארוכה שעבר, הוא יודע שכמו הכדורים שעדיין נעוצים עמוק בידו הימנית, גם הפצע הנפשי שהותיר בו השירות הצבאי לעולם לא יחלים לגמרי: "פוסט-טראומה לא עוברת. זה יהיה חלק ממני עד יומי האחרון. אבל הזכות לבחור בחיים, ובמשפחה, ובבת זוג שלי ובבן שלי שהם הדברים הכי חשובים שיש לי בחיים – אז אני חי עם מה שעברתי, אבל הדבר הזה הוא חלק ממני והוא יהיה לעד. לא הייתי מוותר על כלום ולא הייתי חוזר על כלום – אני מאוד שלם עם מי שאני היום".