מי שלא נכח בין ארבעת הקירות בבית שברחוב הזמיר ברעננה ב-6 באפריל לא יכול היה להבין את הפחד שהתפשט בין יושביו. "משהו רע קרה", הם ידעו לומר אחד לשני, אבל המבטים התכופים לעבר הטלפונים הניידים העידו על התקווה שעוד קיננה בהם, על האפשרות ששיחת הטלפון מארה"ב תגיע ובה דיוויד יבשר להם, להוריו: "אני חי, הכול בסדר".
זה לא קרה. אחרי יותר מ-12 שעות מתוחות שבהן הפעילות בוואטסאפ של דיוויד נדמה, הגיע צלצול הטלפון, אבל לא זה שלו הם חיכו, אלא של הבת שהתגוררה בלונג-איילנד וקיבלה ראשונה את הבשורה: "היא בכתה בהיסטריה וסיפרה שהפרמדיקים בניו יורק הודיעו לה שהם מצאו את אח שלה ללא רוח חיים, שזה מאוחר מדי". אחרי שנים ארוכות של מערבולת רגשית, התמודדויות יוצאות דופן, עליות מעוררות תקווה אבל בעיקר ירידות חדות וכואבות, כרמן שלומוביץ הבינה: דיוויד, הבן היחיד שלה, מת.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
סיפורים דומים לסיפור הזה כמעט שלא מסופרים. אנשים מעדיפים לטאטא, להחביא, להסתיר – בגלל הבושה. קל יותר לדבר על מחלות "קונבנציונליות" מאשר להישיר פנים ולומר – "הבן שלי היה מתמודד נפש, מכור – והוא מת ממנת יתר של הירואין כשהוא לבד בארה"ב." אבל כרמן השתוקקה לדבר ולהעביר מסר. שעות אחרי השיחה שלנו, שארכה לא מעט זמן, היא תכתוב לי שהיא מרגישה שהיא לא דיברה מספיק על דיוויד, ושכדאי, אולי, שנשוחח שוב. את דיוויד, היא יודעת – זה לא יחזיר, אבל זה עשוי למנוע טרגדיה אחת נוספת, ולעזור לאחרים לאזור אומץ ולאפשר להם לדחות את הבושה ולנהל חיים ללא כאב מושתק.
הסימנים שהיו אותות אזהרה
הסיפור הזה לא מתחיל במצוקה, בעוני או במשבר חמור, להפך – המשפחה שבה גדל דיוויד הייתה מבוססת, משכילה ומלאת אידיאלים וערכים שהובילו אותם לעשות עלייה מארה"ב ולהגיע לישראל. "החלום שלי היה לעלות לארץ מתוך ציונות, אז עשינו את זה ב-2005 כשהבן שלי, דיוויד, היה כמעט בן 16", מספרת כרמן. "כשהוא הגיע לארץ הוא היה מסתובב עם דגל ישראל כי הוא מאוד אהב את המדינה. הבעיה הייתה למצוא מקום ללמוד בו משום שהוא אמנם ידע לקרוא ולכתוב בעברית, אבל לא ממש הבין את השפה".
"כשהוא הגיע לארץ הוא היה מסתובב עם דגל ישראל, כי הוא מאוד אהב את המדינה. הבעיה הייתה למצוא מקום ללמוד בו, הוא לא ממש הבין את השפה"
לאורך השיחה איתה מגוללת כרמן את קורותיו של דיוויד ומשבצת בדבריה את הסימנים המוקדמים שבדיעבד, היא אומרת, היו אותות אזהרה. לו הייתה מבינה את מה שהיא יודעת היום על המחלה שממנה סבל דיוויד, הוא עשוי היה להישאר בחיים. "בכל פעם שהוא הגיע למשהו טוב הוא הרגיש שזה לא מספיק, שהוא לא מספיק טוב", היא משחזרת. "בשלב מסוים בגיל ההתבגרות שלו הוא חזר בתשובה והחליט להיות דתי. הוא סיים את הלימודים ועבר למכינת 'קשת' בגולן והחלום שלו היה להתגייס לדובדבן. זה היה נראה מבטיח, אבל אז פתאום, משום מקום – הוא הגיע הביתה והחליט שיהודים לא צריכים לחיות בישראל, אלא באוגנדה, ושהוא לא יתגייס לצבא. כשביקשתי ממנו להתגייס בכל זאת הוא נעתר, אבל השתחרר משירות בדוכיפת אחרי 8 חודשים בלבד".
"כשהוא השתחרר מצה"ל הוא כבר לא היה דתי, אני הייתי ביקורתית ומאוכזבת מההתנהגות שלו והוא הרגיש את זה. בשלב הזה של חייו הוא החליט לחזור לארה"ב, ללמוד תזונה וכושר ולהפוך למאמן. הוא הכיר שם מישהי והם גרו יחד בקווינס ונראה היה שטוב לו. הוא התחיל לעבוד עם אנשים עשירים והרוויח הרבה מאוד כסף. בכל פעם שהיינו מבקרים הוא היה נותן לנו דולרים כדי ש'נלך לקנות משהו'".
"בכל פעם שהוא הגיע למשהו, הוא הרגיש שזה לא מספיק, שהוא לא מספיק טוב. בשלב מסוים הוא חזר בתשובה וחלם להתגייס לדובדבן"
אבל הצלחה לא הייתה באמת הייתה שם. בדיעבד הבינה כרמן שבמהלך העבודה במכון הכושר בניו יורק הוא הכיר חבורה שניסתה למכור סטרואידים באמצעותו, ומשם זה הידרדר לסמים. "הוא עשה הרבה כסף מהמכירות האלה, וכנראה בהמשך זה התגלגל לסמים. הוא היה צריך את ההיי הזה, את התחושה שהוא עושה משהו אסור וזה התאים לו כמו כפפה ליד".
"הוא ראה עכברים בבית"
"בשלב מסוים שמנו לב שהוא לא מגיב כמה ימים להודעות, או נמנע מלהגיע לארוחות שבת כשבעלי היה מגיע לארה"ב. התחלנו לדאוג ושאלנו מה קורה, אבל גם כשהיו רואים אותו הוא היה מספר שהוא לא מרגיש כל כך טוב ונכנס לחדר לישון. האסימון התחיל ליפול אחרי שפעם אחת בעלי קם באמצע הלילה ומצא את דיוויד, אז כבן 23, ישן על הרצפה בסלון, עם תאורה דולקת. כשהוא התעורר הוא סיפר סיפור על זה שהוא רב עם חברה שלו והוא היה חייב לצאת מהבית. הבעיה הייתה שבכל פעם שניסינו לבדוק אם הוא בסדר הוא היה מצליח לתעתע בנו, לגרום לנו לחשוב שהוא באמת בסדר ושהכול בראש שלנו".
"הבעיה הייתה שבכל פעם שניסינו לבדוק אם הוא בסדר הוא היה מצליח לתעתע בנו ולגרום לנו לחשוב שהכול בראש שלנו"
לאט לאט המצב הידרדר וכרמן הבינה שהבן שלה ככל הנראה משתמש בסמים. "פעם אחת הוא ביקש לישון עם אבא שלו במיטה כי הוא ראה עכברים בבית. בעלי האמין לו באותו הרגע אבל הוא בעצם הזה הכול. החלטתי שאני מגיעה לארה"ב כדי לראות אותו, ורק אז הוא הבין שאין לו ברירה אלא להודות שיש לו בעיה. בשלב הזה פחדנו להנכיח את הבעיה וחששתי לומר לו – אתה מכור להירואין, אבל החלטתי לקחת אותו לבית חולים לטיפול בפעם הראשונה. זה לא החזיק מעמד כי הם גילו שם שהוא עשה סמים במהלך הטיפול ופשוט זרקו אותו משם".
"אז הבאתי אותו לישראל. הייתי בטוחה שאם הוא יעזוב את ארה"ב ויגיע לארץ, שם אין לו קשרים לעולם הסמים, אז יהיה בסדר. ובאמת בתקופה הזו הוא היה בדיטוקס וחשבתי שאנחנו במצב טוב. הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי והוא הודה לי על כך שהוצאתי אותו מהתקופה האפלה בארה"ב".
"בשלב הזה חששתי לומר לו אתה מכור להירואין. לקחתי אותו לבית חולים בארה"ב בפעם הראשונה. הם גילו שם שהוא עשה סמים ופשוט זרקו אותו"
"אלא שתוך זמן קצר הוא הצליח למצוא את מקורות הסמים בארץ, ונפל לזה שוב. אני לא הבנתי את זה ולא ראיתי את זה. אנשים אמרו לי שהבן שלי חולה ופשוט רציתי להרביץ להם, לא האמנתי שזה קורה שוב. אבל לאט לאט מצבור האירועים הובילו למסקנה שדיוויד חזר להירואין. הוא היה עושה שטויות – לוקח את האוטו שלי ונוסע כשהוא בהיי, או שפעם אחת הבת שלי התקשרה אלי וביקשה שאגיע הביתה כי דיוויד סגר את עצמו בשירותים ועלה משם עשן. בפעם אחרת הוא התקשר מהרחוב וסיפר שיורד לו דם מהאוזניים ואפילו מהעיניים. במיון בבית החולים מאיר לא מצאו דבר, והבנו שהוא חייב ללכת לגמילה".
"תוך זמן קצר הוא הצליח למצוא את מקורות הסמים בארץ, ונפל לזה שוב. אני לא ראיתי את זה. אנשים אמרו לי שהבן שלי חולה ופשוט רציתי להרביץ להם"
"בדיעבד הבנתי שעשיתי טעות"
"בפעם הראשונה בארץ הוא נכנס לגמילה של 4 חודשים. אחרי הגמילה קיווינו שהכול יהיה בסדר ושהמצב ישתפר, והחלטתי לקחת אותו איתי לחתונה משפחתית בארה"ב. רק בדיעבד הבנתי שעשיתי טעות ושבעצם החזרתי אותו ל'טריגר פוינטס' שהובילו אותו בחזרה אל עולם הסמים אחרי שכבר עבר גמילה".
האירועים כאן מתוארים בקצב מהיר, אבל למעשה מדובר בהתמודדות של שנים עם אירועים שבמידה מסוימת חוזרים על עצמם. דיוויד חזר לארץ ונכנס לגמילה נוספת, אבל אחרי תקופה מסוימת שבה היה נקי הוא היה חוזר לסמים ומצליח לתעתע בכולם ולגרום לאחרים להאמין שהוא נקי. "אחרי הגמילה השלישית הוא התחיל לעבוד פה ושם, וחשבתי שהוא בסדר, עד ששיחת טלפון ממנו באמצע הלילה שבה דיווח לי שהוא לא מסוגל להיכנס לרכב כי יש בו 'חיות', גרמה לי להבין שהוא בהיי".
"בשלב הזה לא הייתה לי ברירה, הצבתי לו גבולות והוצאתי אותו מהבית. הוא היה ברחוב יום או יומיים, ואז שילמתי לו עבור לילה אחד בהוסטל עם מלא מכורים. הוא התקשר אליי בוכה וביקש לצאת משם, אז שכרתי לו דירה העיקר שלא יתמוטט ברחוב. לא נתתי לו כסף ביד אבל הוא השיג את הכסף מעבודות מזדמנות ונפל שוב. הוא היה מתקשר אליי בבכי ומספר שאין לו כסף אפילו למים, והייתי מורה לו לשתות מים מהברז, מנתקת את הטלפון ופורצת בבכי".
"בשלב הזה לא הייתה לי ברירה, הצבתי לו גבולות והוצאתי אותו מהבית. הוא היה ברחוב יום או יומיים, ואז שילמתי לו עבור לילה אחד בהוסטל עם מלא מכורים. הוא התקשר אליי בוכה וביקש לצאת משם"
"בהליך גמילה נוסף הוא היה לוקח מתדון כתחליף להירואין. אבל הוא היה נמצא במחלקה פתוחה ומשם הדרך לאזור התחנה המרכזית בתל אביב לא הייתה קשה. הוא הגיע לשם, עשה מנת יתר והובהל להלל יפה כשהוא לא בהכרה. 48 שעות אחרי העבירו אותו למחלקה פנימית וגם שם הוא הצליח לגנוב תרופות וסמים למרות הליווי ואיבד את הכרתו שוב. הרימו אליי טלפון בשבת אחת וביקשו שאגיע מיד. שאלתי – 'הוא חי?' אבל סירבו לענות לי. רק כשהגעתי ראיתי אותו קשור למיטה אחרי שהחזירו אותו לחיים בעזרת שוק חשמלי".
הגמילה האחרונה של דיוויד מילאה את כרמן אופטימיות. הוא השתחרר ממנה נקי ולאט לאט השתקם וחזר לחיים. הוא אפילו התקבל לעבודה טובה בהיי-טק והציעו לו רילוקיישן לארה"ב, וכרמן מספרת שהיא יודעת בוודאות שהוא הצליח לבסס חיים נורמליים ללא סמים במשך תקופה ארוכה שארכה כמה שנים. אלא שהאחריות הרבה והלחץ הכבד שהיה על כתפיו בגלל התפקיד הובילו אותו ללילה ההוא ב-6 באפריל שבו הסתגר בחדר בניו יורק, זה היה לילה שאחריו הוא כבר לא התעורר.
"העבירו אותו למחלקה פנימית והוא הצליח לגנוב תרופות ואיבד את הכרתו שוב. הרימו אליי טלפון וביקשו שאגיע מיד. כשהגעתי ראיתי אותו קשור למיטה אחרי שהחזירו אותו לחיים בעזרת שוק חשמלי"
הוא היה חכם מאוד, כריזמטי ומוכשר
בימים האחרונים כרמן שיתפה אותי בעשרות תמונות של דיוויד ובלא מעט סיפורים על דמותו. חשוב היה לה להדגיש שדיוויד היה חכם מאוד, כריזמטי ומוכשר – אבל שהוא היה חולה במחלה שהתסמינים שלה לא ברורים, ורבים נוטים להדחיק אותם ולהתבייש בהם. אבל מכל מה ששיתפה נראה שטקסט אחד שכתב לה דיוויד באחת מהתקופות האפלות ביותר בחייו, טלטל אותה באמת וגרם לה להבין שדיוויד אמנם רוצה מאוד להשתנות, אבל המחלה שלו שואבת אותו לתהום שייתכן שממנה לא תהיה דרך חזרה:
"אני מצטער,
אני אוהב אותך כל כך.
אני ברחוב, באמצע... רואה ים ותוהה אם אני בצד הנכון שלו.
האם נכשלתי בחיים, או שהם הכשילו אותי.
בכל מקום שאליו אני הולך באים אליי ושואלים מה אני עושה שם, כאילו שאני לא שייך לשום מקום. בכל פעם שאני הולך קדימה זה מסתיים בכישלון, זו ההתקדמות והרגרסיה שלי.
האם אפשר לדמיין איך מרגישים כשנולדים ככה? זה נקרא התמכרות ואני נולדתי עם זה. אני רואה את החיים לא נכון, אמא טבע חילקה לי סט קלפים מטורף שבו התברכתי בקסם, בכושר גופני ובדחף להגיע לפסגה, אבל כנראה שהשטן זרק לסט הזה ג'וקר אחד – מחלה חשוכת מרפא, ללא טיפול יעיל".
מעל 14% סובלים מהתמכרויות: "לא כל משתמש הוא מכור"
פעמים רבות השימוש בסם הוא אמצעי שמסייע להתמודד עם המצוקה שמתחוללת בנפש, אלא שמה שאמור לספק בריחה משתלט על ההוויה כולה. לפי המדריך לאבחון של ההפרעות הנפשיות (DSM-5), אחד מכל שבעה בני אדם סובל מנטייה להתמכרות. נתונים דומים עולים גם מדו"ח של המרכז הישראלי להתמכרויות שפורסם במאי האחרון ולפיהם כ-14% מהישראלים סובלים מהתמכרות כלשהי – לסמים, לפורנו, למין – או אפילו למשחקי מחשב.
אבל צריך להבדיל בין אלו שצורכים את הדברים הללו מדי פעם, לבין המכורים באמת. "לא כל מי שמשתמש בסמים הוא מכור", אומר למגזין N12 סלאבה קוברדינסקי, עובד סוציאלי ופסיכו-תראפיסט עם ניסיון של מעל 25 שנים בטיפול באנשים עם נטייה להתמכרות. "מכור הוא זה שהחיים שלו סובבים סביב זה, מי שלפני הכול מוודא את השימוש הבא. אנשים שהולכים למסיבות וצורכים סמים הם לא בהכרח מכורים, גם אם זה עלול להגיע לשם. הכול תלוי במערכת היחסים שיש לאדם עם השימוש בסמים. אם זה אובססיבי ואתה דואג לאספקה כל הזמן – אתה מכור, ואם אתה במערכת יחסים מסוימת עם הסם, משתמש אחת לחודש נניח – אתה לא".
"מאמצע המאה ה-20 ועד היום מחשיבים את הנטייה להתמכרות כמחלה פסיכו-סוציאלית. יש למחלה מרכיב ביולוגי, מרכיב נפשי ומרכיב חברתי, ובכל מצב של התמכרות צריכים להתקיים שלושת המרכיבים האלה"
סלאבה קוברדינסקי, עובד סוציאלי ופסיכו-תרפיסט
"מאמצע המאה ה-20 ועד היום מחשיבים את הנטייה להתמכרות כמחלה פסיכו-סוציאלית", מוסיף קוברדינסקי. "יש למחלה מרכיב ביולוגי, מרכיב נפשי ומרכיב חברתי, ובכל מצב של התמכרות צריכים להתקיים שלושת המרכיבים האלה".
"אנחנו יודעים שיש לנטייה הזו השפעה גנטית משום שניתן לראות בניתוחים סטטיסטיים קרבה משפחתית עם נטייה כזו גם כן, אבל אנחנו לא יודעים איזה גן אחראי על הנטייה הזו. ואמנם, המרכיב הביולוגי לא מספיק ויש גם מרכיב סביבתי – מגורים בשכונת מצוקה, עוני, הגירה או חיים ללא פיקוח הורי. לצד זאת יש גם בעיות רגשיות שנובעות מדינמיקה משפחתית, הפרעות קשב ועוד".
קוברדינסקי מציין שבלתי אפשרי לדעת מראש מי עלול לפתח מחלה כזו ולהיחשב מכור, ושזה יכול לקרות גם בקרב משפחות מבוססות מאוד, שם הכסף קיים ואין פיקוח עליו, וגם בקרב מי שגדל במשפחות מצוקה ואז הבריחה לסם קיימת.
"כשמדובר במחלה יש עוד שני מאפיינים – היא כרונית ולא נסוגה. המחלה תתקיים תמיד אצל הנשא שלה, גם אם הוא ישתקם ויחזור לחיים נורמליים. בנוסף, זו מחלה פרוגרסיבית, כלומר היא מתקדמת ומחריפה – לא רק מבחינת כמויות הסמים שצורכים, אלא מבחינת הרווחה הנפשית שנעלמת".
ואולם, אומר קוברדינסקי, למרות שזו מחלה כרונית יש לה אחוזי ריפוי לא רעים בכלל. "אני מאמין בגישת טיפול של 'מזעור נזקים' ולא של 'אפס סובלנות'. כלומר, אני לא מאלה שיאמרו שטיפול הצליח רק אם המטופל לא השתמש כלל בסמים יותר. זו לא יכולה להיות הדרך היחידה שבאמצעותה בוחנים הצלחה. ההסתכלות צריכה להיות רחבה יותר ולכלול הפחתה של נזק מהשימוש, ושל שיקום רגשי, חברתי ותעסוקתי. אם מסתכלים דרך הפריזמה הזו, אז אנחנו מדברים על 30% שמצליחים להימנע מחומרים פסיכו-אקטיביים ולשקם את עצמם באופן מלא. מעל 50% מהמטופלים מצליחים להחלים במידת מה, למרות שהמחלה כרונית. חשוב גם שהמשפחה והסביבה הקרובה תהיה בטיפול - התמכרות היא מחלה שמתרחשת בתוך המשפחה ומשפיעה על המשפחה ולכן חשוב שהיא תדע לתמוך ולסייע".