השכנים חשבו שחוי לוי השתגעה. שנה אחרי מותו של בנה, אביחי לוי ז"ל שנרצח בפיגוע הירי בהיותו בן 16 - אימו עלתה על אוטובוס עם חיוך על פניה. "אחת השכנות ניגשה אליי ואמרה לי: 'אני רואה אותך מחויכת ואיבדת את הבן רק לפני שנה. איך זה יכול להיות?'", משחזרת חוי את שיחת החולין שלא שכחה עד היום. "אמרתי לה: 'אני חוזרת משיעור ריקודי בטן' - והשכנה ענתה: 'טוב, אני יודעת שכל אימא שכולה קצת משתגעת'. חשבתי לעצמי: זר לא יבין".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

מרוסקת לגמרי

אביחי ז"ל שהיה מדריך בבני-עקיבא נרצח כשעמד לתפוס טרמפים בכניסה ליישוב בית-חגי ושלושה מחבלים ירו בו מטווח אפס. זמן קצר לאחר מכן, גם המשפחה נקלעה לפיגוע ירי במהלך נסיעה בכבישי יהודה ושומרון. חוי, תושבת צור-הדסה, מתארת את הימים הקשים שעברו עליה לאחר המוות: "מצאתי את עצמי מרוסקת לגמרי. כל החיים שלי נעצרו והקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים. ניסיתי לעבד את החוויה ולהבין איך מתקדמים הלאה. יום אחד הרגיש לי נכון להתחיל להזיז את עצמי ולרקוד כדי לא לשקוע לדיכאון מאוד קשה".

אביחי לוי ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)
אביחי לוי ז"ל. נרצח כשעמד לתפוס טרמפים בכניסה ליישוב בית-חגי | צילום: באדיבות המשפחה

למה דווקא ריקודי בטן?

"הייתה לי תחושה שאם אני אזיז את הבטן, מתוך מקום של רחם – דווקא משם אני אקבל ריפוי גדול. החיבור לאגן ולרחם שבהם נמצא הפצע הכי עמוק. הבן שלי יצא לי מתוך הרחם ואיבדתי אותו, האמנתי שמאותו אזור בגוף יבוא גם הריפוי. התחלתי לרקוד ריקודי בטן ובהתחלה עוד לא הייתי מספיק חזקה בשביל להתמיד. כשמאבדים ילד בפיגוע זה מכה גלים בכל תחומי החיים. החלטתי שאני אישית מפסיקה לעבוד, מתמסרת לילדים ומנסה לקום מבין ההריסות".

"מצאתי את עצמי מרוסקת לגמרי. ניסיתי להבין איך מתקדמים הלאה ויום אחד הרגיש לי נכון להתחיל להזיז את עצמי ולרקוד כדי לא לשקוע לדיכאון מאוד קשה"

חוי לוי

"אני אחת שקמה, רוקדת - ובוחרת להמשיך לחיות"

עד היום חוי מרגישה שהריקוד ממלא אותה באנרגיות חדשות: "אני מאוד מתרגשת לבוא בכל שיעור ולחזור לחייך בזכות הריקוד. שניים מהילדים שלי סבלו מחרדות מאוד קשות בעקבות האובדן המשפחתי והריקוד נותן לי כוח לעזור לאחרים. מצאתי מקום שעוזר לי להתחבר לעצמי ולגוף שלי, ריקודי הבטן מקבלים אותי בכל מצב רוח ובכל משקל".

חוי לוי, איבדה את בנה בפיגוע והחלה לרקוד ריקודי בט (צילום: באדיבות המצולמת)
"לחזור לחייך בזכות הריקוד". חוי לוי אמו של אביחי ז"ל | צילום: באדיבות המצולמת

ריקודי הבטן הפכו להיות גם חלק משגרת השמחות המשפחתית ולא רק בהתמודדות עם האובדן. "עבורנו כמשפחה שכולה קשה לשמוח באירועים כי הילד חסר ויש משהו שנגדע", מספרת חוי. "כשהבת שלי התארסה, הודעתי לה שאני רוצה להופיע בטקס החינה כדי לתת תקווה לכולם שאפשר לרקוד בכל גיל ובכל מידה. סחפתי אחריי את כל קבוצת הרקדניות להופיע ובסוף הערב הבת שלי אמרה לי: 'תודה אימא, זה נתן לי כל כך הרבה כוח'", היא ממשיכה בחיוך.

מה אמרו לך האורחים בחתונה?

"האורחים בחתונה אמרו לי: 'אם את אימא שכולה שגם עברת פיגוע קמה ורוקדת – לידך כל הצרות שלנו מתגמדות'. זה מחזק אותי בדרך שבה אני בוחרת: לנווט את הצער והשכול אל הריקוד. אני אחת שקמה, רוקדת, מחייכת ובוחרת להמשיך לחיות".

"האורחים בחתונה אמרו לי: 'אם את אימא שכולה שגם עברת פיגוע קמה ורוקדת – לידך כל הצרות שלנו מתגמדות'. זה מחזק אותי בדרך שבחרתי - לנווט את הצער והשכול אל הריקוד"

חוי לוי

"הבנתי שזה באמת מרפא"

חוי לא לבד. נשים נוספות שחוו אובדן מצאו את עצמן רוקדות זו לצד זו בסטודיו של שרון טוראל בקאנטרי רמת-רחל שבירושלים. יעל (שם בדוי), הפכה לאלמנה בגיל 30 והחלה לרקוד: "בעלי נפטר מסרטן קטלני כשהיה רק בן 30 ומרגע האבחנה – המוות הגיע מהר מאוד", היא נזכרת בכאב. "זו הייתה טראומה מאוד גדולה, הייתי אחרי לידה והפכתי לאם חד הורית לילדה קטנה, כך שהטראומה השפיעה עליי גם פיזית וגם נפשית", היא מוסיפה. "מיד אחרי שהתאלמנתי - חיפשתי משהו שיעשה לי טוב. עשיתי לעצמי מנוי לבריכה, נכנסתי לסטודיו וגיליתי את ריקודי הבטן. הבנתי שזה באמת מרפא".

שרון טוראל
"התנועה מחוברת להלך הנפש שלנו". שרון טוראל

מה השתנה בך מאז שהתחלת לרקוד?

"בטראומה יש התנתקות מהגוף ואחרי שבעלי נפטר שמתי את הגוף שלי בצד, הייתי בתת-משקל ובמצב מאוד קשה מבחינה פיזית ורגשית. הריקוד החזיר אותי לעצמי – לתת מקום ונוכחות לגוף שלי. לקחת לעצמי את הזמן לעשות משהו שמזכיר לי מי אני - לא רק אלמנה עם ילדים קטנים, אלא בן אדם שיש לו אהבות ותחביבים".

לחיות כאן ועכשיו - דרך התנועות

"בריקוד יש משהו של להיות ב'כאן ועכשיו' ולא לחשוב על כמה שאני מסכנה ועל מה שרע וקשה", היא מדגישה. "פשוט לא הייתי מאמינה על עצמי שאני רוקדת כל כך הרבה ומצליחה לשכוח מכל הטרדות והדאגות והקשיים".

למרות העידוד שמספק הריקוד, יעל מספרת גם על רגעים של פורקן: "יכולתי למצוא את עצמי בוכה לצלילי המוזיקה של אום כולתום, תוך כדי ריקוד - אבל גם מרגישה שזה מרפא. הרגשתי שדרך הריקוד אני יכולה להתאבל על בן הזוג שלי שנפטר ולהיות במגע עם הרגשות הכי עמוקים שלי – גם העצובים של האובדן, אבל גם השמחים שאני בכל זאת חיה את החיים שלי גם אחריו. הריקוד היה כלי לעיבוד רגשות שהיה לי קשה לעבד בצורה מילולית".

 מאז האובדן, מצאת את עצמך מוצאת שוב אהבה?

"פתאום הרגשתי חוויה חיובית עם הבטן ועם כל האיברים הנשיים והיה בזה משהו מאוד מרפא, כמו בנייה מחדש של החוסן הפיזי יחד עם החוסן הנפשי. גיליתי את עצמי מחדש ואת הנשיות שלי. הייתי נשואה עשר שנים ופתאום זה גם משבר זהות להיות בלי בן זוג. זה עזר לי להרגיש ביטחון בגוף שלי ובהמשך גם לחזור לעולם ההיכרויות ולהחזיר את עצמי לעניינים. אחרי כמה שנים הכרתי בן זוג והיום אני נשואה בפרק ב'. בתהליך השיקום שלי ריקודי הבטן היו אבן דרך יסודית".

"פתאום הרגשתי חוויה חיובית עם הבטן ועם כל האיברים הנשיים והיה בזה משהו מאוד מרפא. זה עזר לי להרגיש ביטחון בגוף שלי ובהמשך גם לחזור לעולם ההיכרויות" 

יעל

"המוזיקה הערבית היא בדם שלי"

ורדה פולק-סאם מירושלים איבדה את בנה הבכור רפאל שהחליט לשים קץ לחייו. "רפי סבל מדיכאון וכשהיה בן 25 הוא התאבד. הוא היה מוזיקאי ומתופף מחונן, גם כל החברים שלו עוסקים במוזיקה עד היום. את המוזיקה הערבית ינקתי מילדות כשבכל מוצאי שבת היו עושים חפלה במשפחה שלי. המוזיקה הערבית היא בדם שלי, לא רכשתי אותה מבחוץ אלא עבורי היא מבפנים".

"בעשרים השנה שאני רוקדת נוצרה משפחה ואנחנו יחד בשמחות ובעצב האחת של השנייה. כשאני יכולה - אני גם רוקדת בבית ובריקודים האלה יש לי חיבור לרפאל, להורים שלי ולדודות שלי שנפטרו"

ורדה פולק-סאם

שלוש שנים לאחר מותו של רפאל, נפטר גם סבה של ורדה, אברהם אבוגנים - וכך נולד הרעיון להתחיל לרקוד. "בת דודה שלי אמרה לי: 'ורדה בואי לרקוד ריקודי בטן, כדי שתמשיכי לשמוע את המוזיקה הערבית'. אמרתי לה: 'אני וריקודי בטן? אין לי מצב רוח לרקוד, אני אשב ואבכה שם כל היום'", היא נזכרת. "והיא אמרה: 'בואי תנסי, מה אכפת לך? אז תשמעי את פריד אל-אטרש ותבכי'. הקשבתי לה, באתי ונשארתי 20 שנה".

איזו משמעות הריקוד קיבל אצלך?

"הריקוד עצמו מחבר בין שמיים וארץ. הייתי מאלתרת בריקוד, מחוללת לי בשטח ועל הפרצוף שלי הייתה הבעה שמתנהל שיח. הסברתי שאני מזמנת את כל הדודות שלי, את רפאל ואת סבא וסבתא שלי, את כל מי שאני אוהבת מהמשפחה לדורותיה ועזב את העולם ואני רוקדת איתם. משנה לשנה נוספו עוד נשמות רוקדות שרקדו איתי שם. זה היה מביא גם שמחה וגם חיבור. כמו שאמר הרב נחמן: 'הריקוד, השירה והמוזיקה הם התעלות הנפש להתחבר אל הנשמות העליונות'".

ורדה פולק-סאם ובנה רפאל זל (צילום: באדיבות המצולמת)
"הנשמות רוקדות איתי". ורדה פולק-סאם ובנה רפאל ז"ל | צילום: באדיבות המצולמת

במקום להיצמד לכללי הריקוד שעל פי הספר, ורדה מדגישה עד כמה חשוב להקשיב גם לתחושות הבטן. "עצה שלי לרקדניות הבטן: לא צריך להיצמד לכוריאוגרפיה אלא לרקוד את הנשמה, את הקצב ואת המוזיקה. כל אחת מגיעה מהסיבה שלה וב-20 שנה שאני רוקדת נוצרה משפחה ואנחנו יחד בשמחות ובעצב האחת של השנייה. כשאני יכולה - אני גם רוקדת בבית ובריקודים האלה יש לי חיבור לרפאל, להורים שלי ולדודות שלי שנפטרו".

זה המקום לבכות ביחד

מי שהחליטה לחקור את הנושא לעומק ולהפוך את הריקוד למפעל חייה היא שרון טוראל, ד"ר למחול שרוקדת 35 שנים, בעלת דוקטורט על המחול המצרי: "הריקוד הוא הרבה מעבר לעוד פעילות גופנית - הוא כלי לחיבור רגשי ונפשי. המרחבים שאני יוצרת בשיעורים הם מרחבים שנשים יכולות להרגיש בהן בנוח עם מה שהן מביאות ומי שהן. המטרה שלי היא לשחרר אותן לחופשי - שהגוזלים יעופו מהקן ויהפכו לכלי ביטוי לעצמן".

שרון טוראל
"היינו שם בשמחות ובכאב אחת של השנייה". שרון טוראל

"הריקוד הוא הרבה מעבר לעוד פעילות גופנית - הוא כלי לחיבור רגשי ונפשי. עם מה שהן מביאות ומי שהן. המטרה שלי היא לשחרר אותן לחופשי"

שרון טוראל, ד"ר למחול

"היינו שם בשמחות ובכאב אחת של השנייה", היא אומרת. "בין רקדניות הבטן יש נשים שאיבדו את האנשים הכי קרובים אליהן: אובדן של ילדים, אובדן של בני זוג או משפחה מדרגה ראשונה - והן פשוט נאחזות בריקוד. הן בעצמן אומרות כמה שזה מרפא. הריקוד הוא כלי כל כך חזק שהוא עושה את שלו. ככל הנראה זה באמת פוגש כל אחת ואחת במקום הפנימי שלה, וזה עבורה מקום של ריפוי".

מספדי הפך למחול

גם שרון חוותה בעצמה שני אובדנים אישיים של אביה ואחותה, והחליטה לבטא את הכאב באמצעות הריקוד. "גם אני, בתקופות הקשות ביותר שלי, זה היה עבורי כלי שעזר לי להתמודד עם הכאב ועם האובדן. לקום בבוקר, לבכות ולרקוד", היא מספרת. "את אבא שלי איבדתי לפני עשור ואת אחותי איבדתי לפני שנתיים וחצי, וזו הייתה עבורי טרגדיה מאוד גדולה. אין לי ספק שהריקוד עזר לי לצאת ולהמשיך לחיות עם הכאב. אני חיה עם הכאב של האובדן - אבל ממשיכה את חיי, והיא לצדי והיא בתוכי".

שרון טוראל
"הריקוד עזר לי להמשיך לחיות עם הכאב". שרון טוראל

מה הריקוד סימל עבורך ברגעים הקשים?

"הריקוד היה ממש מזור עבורי בתקופות הכי קשות. זה המקום לבכות ביחד כמו שהוא גם מקום לשמוח יחד. התנועה מחוברת להלך הנפש שלנו".

לאחר מותה של אחותה, שרון יצרה שמלה מהבדים שבחרה אורנה ז"ל לחתונה של בתה שחר, חגיגה שבה לא הספיקה להשתתף. עם התלבושת הזו רקדה שרון על הבמה בפסטיבל באילת שנערך לזכרה: "את ריקוד הסולו הזה הקדשתי לך אורני אהובה", כתבה שרון. "מספדי הפך למחול. היית איתי על הבמה ורקדנו את ריקוד החיים ואת ריקוד החיים שאחרי החיים".

_OBJ

"ריקודי הבטן מבוססים על אלתור - להיות קשוב ל'כאן ולעכשיו'", היא מסכמת. "להיות ברגע ולבטא את מה שאתה מרגיש דרך תנועה. המוזיקה מאפשרת לנו לגלוש על מורדותיה ועליותיה, אוזן אחת קרויה למוזיקה - אבל אוזן שנייה קרויה לנפש פנימה. מה שעולה מתוך הנפש זה מה שאני רוקדת החוצה. אני מאוד ממליצה לכל אחד ללכת ולחפש את המרחב שבו הוא יכול לבטא את עצמו ולהיות הוא עצמו".