לולה (לאה) ושלמה ארואסטי, שרדו את זוועות השואה, ולא נפרדו מהיום שנפגשו - גם במותם. קבריהם ממוקמים בבית העלמין בחולון, זה לצד זה, ספק רב אם מישהו פוקד את המקום. במותם, כמו בחייהם, היו שניהם מאוד מבודדים, אנשים מסוגרים נעימים ושקטים, שחיו את מראות המלחמה שוב ושוב ולא הרבו לדבר עליה. בזמן המלחמה, לולה עברה תחת ידיו המקוללות של ד"ר מנגלה, ולא הצליחה להביא ילדים לעולם.
לולה ושלמה חיו עד מותם בעיר בת ים. יום השואה הוא היום שבו הייתה מציינת לולה את מותם של בני משפחתה שנספו במלחמה. מכיוון שלא היה לה המידע המדויק מתי והיכן נספו בני משפחתה, הפך יום השואה להיות יום הזיכרון האישי שלה.
במהלך ההכנות ליום השואה בבית הספר היסודי אי-אז בשנת 2003, ביקשה מאיתנו המורה להכין עבודה ונפלה בידי הזכות להיפגש ולשמוע את עדותה של לולה ממקור ראשון, בזכות היכרות משפחתית. זה היה מפגש קשה, עצוב ומלא בכאב. בזמן שבעלה שלמה יושב בסלון ומתעלם מהשיחה המתקיימת במטבח הקטן, גוללה בפניי לולה את השתלשלות האירועים בעיניים מלאות בדמעות. לרגע קטן הביטה בבעלה שישב עם הגב אלינו "קשה לו, הוא אף פעם לא מדבר על זה - גם לא איתי". אמרה והמשיכה: "הוא היה פרטיזן, הסתובב ביערות הקפואים וניסה להציל יהודים, הוא ראה זוועות שלא יתוארו והוא גם בחר להשאיר אותם שם".
במהלך הריאיון סיפרה לולה על השנים הקשות תוך כדי שהיא מפרטת אירועים מסוימים לפרטי פרטים. היא הופרדה ממשפחתה בשנת 1939 עם פלישת הצבא הגרמני לפולין. "העבירו אותנו בעגלות עם סוסים לגטו", סיפרה והמשיכה לתאר את החודשים בגטו עד שמשפחתה נלקחה למחנות ההשמדה, בעוד היא הצליחה לברוח לעיר סמוכה. "לילה אחד אני ובת הדודה שלי הצלחנו לברוח. היה גשום ולא ראו טוב, ירו עלינו, היא נפלה ומתה לידי, אני המשכתי לרוץ ולברוח כי לא פגעו בי".
מאז אותו לילה שברחה לא פגשה לולה את בני משפחתה יותר. "ההורים שלי והאח הגדול נלקחו למחנה ההשמדה. אחות, אח נוסף, שתי הילדות ואשתו של האח נהרגו יום אחד - ונקברו בקבר אחים גדול". בעקבות מעשי זוועות שעברה על-ידי מנגלה, שביצע ניסויים על נשים צעירות, לא יכלה ללדת. על הדברים שהעביר אותה מנגלה תחת ידיו לא רצתה לדבר. לאחר שברחה היא הוחבאה אצל גוי, והשתלבה בעבודה עם בנות נוצריות, עד שעלתה לארץ לבדה ושירתה בצבא. את עדותה, אולי היחידה שנתנה לפורמט כתוב, סיכמה: "זה קשה לי מאוד, אבל חייבים כדי שיזכרו אותנו. עכשיו אני מדברת אבל אחר כך אני סובלת נורא וחושבת על מה שהיה שם".
לולה נפטרה בשנת 2008, שלוש שנים לאחר בעלה שלמה, שנפטר בשנת 2005. הם קבורים זה לצד זה בבית העלמין חולון.
אחרי חג עם המשפחה היא לא רצתה יותר: "כמו אסיר שיוצא לחופשה"
ישנם ניצולים עריריים רבים שלא הקימו משפחה, או שבני משפחתם הבודדים אינם חיים בישראל. כדי להפיג את בדידותם, ולו במעט, הקימה הרשות לזכויות ניצולי שואה שבמשרד לשוויון חברתי פרויקט התנדבותי. במסגרתו, נפגשים ניצולים החיים בגפם עם מי שמוכנים להעביר איתם כמה שעות בשבוע. עינת, בת 50 מקרית אונו, הייתה המתנדבת הראשונה בפרויקט "עכשיו זה הזמן" שמופעל על-ידי עמותת מטב, המחבר ניצולים עריריים עם אנשים בעיקר לטובת קשר אנושי. "המטרה היא להעביר להם את הזמן ברמה החברתית".
היא מספרת על ההיכרות הראשונה שלה עם אסתר (אסתריקה) קרטס ז"ל. "אסתר הייתה בת 85 כשאני הגעתי אליה", סיפרה עינת, "בעלה נפטר בשנת 2000 ומאז היא הייתה חיה לבדה, יש לה בן אחד שחי בארצות הברית. שנה לפני שהתחלתי ללוות אותה היא מעדה ומאז הייתה יותר מוגבלת, למרות זאת עדיין הייתה עצמאית עם המון גאווה ולא אהבה לבקש עזרה. בהתחלה היא העדיפה מישהי צעירה יותר, אבל ביום שנפגשנו זאת ממש הייתה אהבה ממבט ראשון. עד שבשלב מסוים היא התחילה לחכות לי בדלת כשהייתי מגיעה".
ואיך התפתחה מערכת היחסים?
"זה היה קשר כל כך עמוק, למרות שההתנדבות היא שבועית הייתי פשוט אומרת לה שאני בדרך ומגיעה, לפעמים גם 3-4 פעמים בשבוע", שיתפה עינת, "אפילו רק בשביל להביא לה חרציות שהיא נורא אהבה. הייתה לה תאווה לחיים".
היה רגע שבו הבנת שהמפגשים ביניכן עוזרים לאסתר?
"יום אחד היא הרימה אליי טלפון וביקשה שאקנה לה סלמי הונגרי שהיא אהבה", שחזרה עינת, "מבחינתי זה היה סימן שיש לה ממי לבקש, שיש לה למי לפנות. היא לא רצתה לבקש ולהטריד אף אחד, אבל בסוף זה קרה ולא הייתה מאושרת ממני לרוץ למעדנייה. היא בכתה, עבורה זה שהיה לה מספר טלפון להתקשר אליו, מישהי לפנות אליה, זה דבר שהיא לא הכירה, היא לא חוותה אותו ולא זכתה לו".
היא סיפרה לך על זוועות המלחמה?
"לא הרבה. היא לא רצתה לדבר על השואה כמעט אף פעם, ואפילו כעסה על יום השואה. היא לא הבינה למה צריך לציין יום כזה, כי היא רצתה לזכור רק את הטוב. תמיד כשהייתי שואלת הייתה אומרת שתספר לי בפעם הבאה. מה שכן, הייתי מגיעה אליה ביום השואה ועומדת איתה בצפירה, עומדות ובוכות שתינו. החוויה הייתה לא דרך מילים אלא דרך מבט ומגע, החזקנו ידיים למרות שהיא לא אהבה מגע".
זכור לך מפגש מיוחד שהיה לכן יחד?
"אסתר הגיעה אלינו פעם אחת לחג. היה לה נורא כיף להיות מוקפת במשפחתיות - אבל היא לא רצתה יותר לבוא. בחוויה שלה ליהנות מכל המשפחתיות הזאת ואז לחזור לבית ריק היה יותר קשה. 'כמו אסיר שיוצא לחופשה וחוזר לכלא', אני זוכרת שהיא אמרה ולא הסכימה לבוא יותר. הבנות שלי היו הולכות אליה, אבל לחזור היא לא חזרה".
אסתר נפטרה בערב יום השואה לפני שנה כשהיא בת 90.
לבד בעולם מגיל 3: "הורים צריכים לחפש את הילדים שלהם - לא ההפך"
יעקב ברנשטיין נולד 3 חודשים בלבד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1 ביוני 1939. הוא מתגורר ביישוב כנרת, מורה לתנ"ך לשעבר ושחקן שחמט מחונן. המתנדב אבירם אופיר מלווה אותו למעלה משנה. בזמן הקורונה ראה אבירם מודעה על יצירת קשר, כדי לדאוג ולעזור למבוגרים. בהמשך חיבר הפרויקט של מטב בינו לבין יעקב. הוא הגיע לפגוש את יעקב לראשונה אחרי כמה פעמים שבהן יעקב ביטל את הפגישה, לבסוף כשהגיע הוא ערך לו "מבחן". את המבחן עבר אבירם בזכות אחד מחתוליו הרבים של יעקב, שהתיישב עליו - מה שגרם ליעקב לסמוך על כך שהם יסתדרו בהמשך.
סיפור חייו של יעקב, יליד צ'כוסלובקיה, שמעולם לא נישא או הביא ילדים לעולם, כמעט בלתי נתפס. בגיל 3 הוא הופרד מאימו, שנלקחה בזמן המלחמה עת חיו לבדם בהונגריה. הוא מעולם לא ראה ושמע ממנה מאז ואינו יודע מה עלה בגורלה. לא היו לו אחים, את אביו לא הכיר והוא רק זוכר במעומעם את קולו. בבית היתומים שהיה בו, ניסו אחרי המלחמה לחזור לכתובת שבה גר ולחפש את האם או משפחה אחרת, אולם לא מצאו אף בן משפחה. הוא עלה לארץ מבית יתומים יהודי כשהיה בן 9.
ספר לי על רגע מיוחד מהתקופה שלך עם יעקב.
"יום הולדתו של יעקב חל בתאריך ה-1 ביוני. ביום ההולדת האחרון שלו, הגעתי עם עוגת גבינה פירורים שאני יודע שהוא מאוד אוהב", סיפר אבירם, "פתאום הוא אמר לי שזה יום ההולדת הראשון שהוא חוגג, בגיל 83 הוא זכה לחגוג יום הולדת לראשונה".
הקורונה החמירה את בדידותו?
"מבחינתו הוא לא ראה בקורונה משהו מיוחד או חשב שיש מגיפת בדידות כי הוא כל החיים היה בודד. אמנם יש לו כמה חברים והוא אפילו הסתובב ביניהם 3 שנים כשלא היה לו מקום מגורים בגלל מצבו הכלכלי, אבל הוא אדם בודד שגם לא כל כך מעוניין בקשרים אנושיים כלשהם".
ואתה מרגיש שכן עזרה לו ההיכרות איתך באופן כזה או אחר?
"בהחלט. נוצרה חברות חד משמעית, וגם לי זה תרם לא מעט. למדתי ואני לומד ממנו המון, הוא היה מורה לתנ"ך והוא נהנה עדיין להעביר מהידע הרב שלו. הרבה פעמים למשל, למרות שהוא אדם בריא, הוא עייף מכדי לערוך קניות אז אני אוסף לו מצרכים, זה משהו שלא היה לו קודם".
בחגים ואירועים הוא לבדו?
"לצערי כן. הוא לא היה מעוניין בסדר פסח, או במפגשים אחרים, הוא התרגל לחיות לבד. הרבה אנשים ששומעים עליו ממני רוצים להכיר אותו, לעזור לפעמים בדברים כמו קניות וניקיונות אבל הוא לא רוצה. מבחינתו אין טעם לציין את יום השואה, זה לא יחזיר את הגלגל לאחור. אין לו מרירות או רחמים עצמיים. לא אוהב לדבר על המלחמה ועל עברו, ולא נענה לפניות מיד ושם כדי לחפש קרובי משפחה. 'אם מישהו צריך לחפש מישהו זה הורים, לא ילדים', זה משפט שהוא אמר לי שאני לא יכול לשכוח - ובערך הפעם היחידה שהוציא משהו מתוך כאב".
מנכ"ל עמותת מטב, ליאור שטרסברג קרא למתנדבים נוספים להצטרף לפרויקט: "'עכשיו זה הזמן' פרויקט שהוקם ביוזמת הרשות לניצולי השואה וג'וינט-אשל, הוא מהפרויקטים המרגשים שיש לנו במטב. אני גאה לספר כי יש היום בפרויקט אלפי מתנדבים, אך זה לא מספיק ואני קורא לעוד מתנדבים להצטרף לפרויקט המרגש הזה. מדובר בפרויקט ייחודי מסוגו, מבחינת היקף פעילותו, אשר מיטיב עם ניצולי השואה. הפרויקט נולד בעקבות ההבנה כי 40% מניצולי השואה מדווחים על תחושת בדידות וחשוב כחברה לתת מענה לצורך זה. גם המתנדבים שלנו מקבלים המון מההתנדבות. תחושת סיפוק עצומה ועשייה משמעותית".
מנהל הרשות לזכויות ניצולי השואה, אברמי טורם: "לרשות לזכויות ניצולי השואה יש חובה לאומית ומוסרית לדאוג לרווחתם של שורדי השואה. הרשות מקדמת ומובילה כל העת שורה של פרויקטים ייחודיים, ובכללם פרויקט הגעה אישית לבתי השורדים כמו 'עכשיו זה הזמן', להפגת בדידות ודאגה לרווחתם האישית, הנפשית והחברתית של השורדים. התגובות שעולות מהשטח, הן של השורדים והן של המתנדבים, מבהירות לנו כל יום מחדש את החשיבות העצומה של מיזמים מסוג זה. גם בשנה הקרובה תמשיך הרשות לפעול, במקצועיות וברגישות הנדרשים ותרחיב את סל השירותים עבור שורדי ושורדות השואה".