ליין אפ אחד, ובו מפורטים רשימת הדוברים בכנס ירושלים של עיתון "בשבע" שהתקיים בתחילת החודש, מתחיל לספר את עתידו הלוט בערפל של ראש הממשלה נפתלי בנט, את ההזדמנויות אבל גם את המצוקות. שמו של בנט - האיש שהחיה מחדש את המותג "הציונות הדתית", אז בדמות "הבית היהודי", מפלגה שהידרדרה בתחילת העשור הקודם להיות האסקופה הנדרסת של הכנסת, לא הופיע ברשימת הדוברים שחולקו למשתתפי הכנס. אפשר היה לטעון שראש הממשלה עסוק, שאלו הם ימי קורונה והוא נזהר ממפגשים, ובטח אפשר לחשוב על תירוצים נוספים להתחמקות מפגישה עם האקסית המיתולוגית. אלא שבנט לא בא והוא גם לא מטלפן.
ראש הממשלה לא הגיע במכוון, וגם לא שלח סרטון מוקלט מבעוד מועד. אנשי מפלגתו שכן הופיעו בכנס, כמו השר מתן כהנא וחבר הכנסת ניר אורבך, ספגו קריאות בוז ומנגד מחיאות כפיים על כל שאלה שחשפה את הפער בין הבטחות העבר למציאות ההווה. זירה נוחה, ביתית, זו לא - וספק אם אי פעם תחזור להיות. מאחורי הקלעים הסיפור היה מרתק אפילו יותר.
האפשרות לנאום בכנס, בכל קונספט שיבחר, הובאה לפתחו של ראש הממשלה ויועציו. אלא שאם בעבר זו הייתה פלטפורמה שהיא בגדר חובה לבנט הפוליטיקאי ה"רגיל", בטח ליו"ר מפלגה שמתחרה על קולות הציונות הדתית מול היריב לשעבר בצלאל סמוטריץ', לראש הממשלה בנט ההופעה שם היא בגדר קטסטרופה פוטנציאלית שיועציו לא יכולים היו לאפשר לו להיכנס לתוכה. "מי שמוחל על כבודו – כבודו אינו מחול", הם אמרו לו. "ראש ממשלת ישראל לא הולך למקום שבו צועקים עליו", הם קובעים בנחרצות, "תהא עוצמת הפגיעה של הצד הצועק אשר תהא".
אין מה להיות מופתעים: האדם שטבע את המושג "משהו חדש מתחיל" כדי להרטיב את היבשושיות המדכאת של המפלגה שאותה כבש ב-2012 יודע היטב שציבור מצביעיו הקודמים, שהלך איתו חרף הקשיים ולמרות שלא תמיד חליפתו תאמה לחליפותיהם, כבר לא יצביע לו. לפחות לא ברובו המוחלט. אצלם הוא גמור. נחלת העבר. מבחינתם, הוא עשה מעשה שלא ייעשה: נטש את מחנה הימין, פירק את הגוש, והלך לזרועותיהם של לפיד, הורוביץ ועבאס. גם הטענה ש"אלמלא הצעד הזה מדינת ישראל הייתה נגררת לבחירות חמישיות, שישיות ושביעיות", לא מתקבלת בקרב רבים מתומכיו הקודמים. העלבון, כידוע, הוא רגשי ולא תודעתי.
התובנה הזאת לא נולדה אצל ראש הממשלה רק בשבועות האחרונים. למעשה, מהרגע שבו החל לפלרטט ברצינות עם ההחלטה להרכיב ממשלה אחרת, כבר היה ברור לו שיהיה לכך מחיר. אלו לא רק הכטב"מים שראש הממשלה לשעבר איים שישלח עליו אם אכן ילך למהלך כזה, כפי שסיפר לרפי רשף, אלא בעיקר התחמושת מהייצור המקומי. אלו לא המתפללים בבית הכנסת, אלא אלו שייסדו אותו.
בחשש ובתחושת חופש גם יחד, בנט של היום השתחרר מהכבלים הקודמים - והם השתחררו ממנו. אלא שהסיעה שלו, ובראשה איילת שקד, מסרבת להשתחרר. היא ויתר חברי סיעת "ימינה" עוד מקווים שיש להם בית לחזור אליו - כך יעידו שיחותיה של שקד עם ראשי ערים בליכוד (שאגב, את פרטיהן הם חושפים לכל דכפין) - והם מאמינים שה"בייס" עוד יחבק אותם בהמשך, איכשהו, בהיתכנות פוליטית כלשהי. אשרי המאמין. הם רוצים גם וגם: מצד אחד להגן על הממשלה ועל העומד בראשה, שהוא גם יושב ראש מפלגתם, מצד שני הם מנסים לפלרטט בלי טיפת קלאס ועם הרבה מאמץ עם שותפיהם לשעבר ואנשי שלומם, מקורביהם ועסקניהם. משבר הזהות המתמשך יוצר אצלם בלבול אמיתי, והניתוח הקוסמטי שנקרא ממשלת השינוי לא יורד להם עדיין בגרון, אי שם במרווח שבין הראש לכרית רגע לפני השינה.
בלי טיפה של ציניות, קשה להאשים אותם, את אנשי ימינה. הם לא תיארו לעצמם לרגע שהעומד בראשם יעמוד בראשות הממשלה וייאלץ להפר את כל הבטחות הבחירות שלו, למעט זו ה"ליבתית" - שישראל לא תלך לבחירות נוספות. יתרה מכך, בעודם יושבים במפלגה שקוראת לעצמה "ימינה", הם שואלים את עצמם מדי יום, מה באידאולוגיה הימנית הם מצליחים לקדם בתוך הממשלה. סבתא בישלה דייסה, נתנה לרע"מ, נתנה לעבודה ולמרצ, נתנה לתקווה חדשה, נתנה לכחול לבן, נתנה כמובן לישראל ביתנו – ולימינה לא נשאר. זו התחושה של אנשי הסיעה של בנט, בזמן שהוא ממתג את עצמו אחרת לגמרי. הדיסוננס לא יכול להיות בולט יותר. הם רוצים ימינה, הוא רוצה מרכזה. אם זה נשמע כמו התנגשות, זו אכן התנגשות.
האירועים בשכונת שיח' ג'ראח הם דוגמה נהדרת לבנט של פעם ובנט של היום. ב-2014, בנט היה הראשון שהגיע לשם, לשכונת שמעון הצדיק, ובסמוך לקברו הוא ספק שר ספק זייף את "ירושלים של זהב". בנט של היום מכנה את כל הפוליטיקאים שמגיעים לשם, החל מאיתמר בן גביר וכלה באחמד טיבי ובעופר כסיף, בכינוי המפוקפק "פרובוקטורים". זו לא מקריות, זו אסטרטגיה. ראש הממשלה מדבר בשיחות סגורות על הצורך להתכנס מרכזה, כמה שיותר אל המכנה המשותף, ולא להתמקד בשוליים משני הצדדים. "לא צריך ללכת לקצה כדי להיבחר", אומרים אנשיו. "הטרללת הישראלית שבה הקצוות מכתיבים את השיח, בנוסף לביביסטים, חייבת להיפסק", הם טוענים.
יש בטענה הזאת מעין צביעות פנימית. בנט לא יושב היום בלשכה החזקה במדינה בשל היותו "ממלכתי" או "מרכזי", אלא בשל נסיבות פוליטיות חריגות לחלוטין, שבמסגרתן הוא ומרבית שותפיו נאלצו לרמוס הבטחות בחירות בשם אידאולוגיית "רק לא ביבי". המרוויח הישיר מכך הוא בנט, ובעקבות הזכייה בפיס הוא גם החליט לשנות את מתווה הפעילות שלו. במילים אחרות, הפנייה מרכזה היא לא באמת בחירה, היא יותר אילוץ. הפנייה ימינה נחסמה. אין כניסה.
אלא שגם הפנייה מרכזה לא הולכת בקלות. הסקרים לא ממש מכירים בבנט כמנהיג, ולמרות שמקורבי בנט מדגישים שהם רואים בסקרים שהם עורכים ש"האזרחים רוצים להתחבר אליו", הבעיה היא שאותם אנשים גם זוכרים את בנט הישן: זה עם הגיטרה, עם ה"די כבר", זה שקפץ לו הבנט. ובעיקר זה שנצמד לביבי. לטענת המקורבים, הפעילות הנוכחית של ראש הממשלה אמורה להצליח (או לפחות אמורה לנסות) למתג אותו אחרת, ואולי לשרטט לו אפילו עתיד פוליטי חדש. זה נשמע טוב על הנייר, אבל בפועל זו הליכה בין טיפות בניסיון שלא להחליק, בתקווה להגיע אל היעד.
האסטרטגיה שנבחרה מורכבת מכמה אדנים. ראשית, ממלכתיות עם היגיון, ולא רק בסנטימנט. בנט מאמין שיש לזה קונים דווקא בשיח המתלהם של ימינו. אנשיו מסבירים שזה מה שעמד בבסיס הצעדים הכלכליים שמותגו, ולא בטעות, כ"צעדים למשפחות עובדות". הם בטוחים שהמיתוג הזה יכול לשחרר אנשים שנוטים ימינה ברמה הלאומית, אבל אג'נדת הזהות שכבלה אותם לברית עם החרדים, סמוטריץ' ובן גביר – בחסות נתניהו – לא נתנה להם את היכולת לחשוב על ניתוק אפשרי. זאת מחשבה מעניינת מבחינה תיאורטית. פרקטית, מאוד קשה להעביר אנשים מגוש לגוש. עבור ישראלים זה לא קפיצה מימין לשמאל, זו חציית גבול בדרך סלעית מלאת מהמורות מנטאליות.
האדן השני שבנט מנסה לשווק היא "עשייה". בנט מבקש מחד לשפר את החיים של האזרח הפשוט, להסיר חסמים, לשפר בירוקרטיות, לייצר ביצועיות. "זה הטיקט שלו", טוענים אנשיו, ושוכחים לציין שאל אירוע המשבר הכלכלי ויוקר המחייה הוא נכנס באיחור מרשים, כמעט נגרר, רק אחרי שהמחאה בעבעה כמו קומקום רותח ואיימה לגלוש. לא כל שכן, לצד העשייה יש גם אי עשייה מופגנת. שורה של נושאים מוחבאים, מוטמנים, ביודעין ומאילוצים קואליציוניים, בתוך קופסה, משל יוכלו איכשהו להיעלם. לא בטוח שיש אצל בנט ואנשיו אסטרטגיה או תוכנית פעולה לרגע שבו דברים יתפוצצו חלילה. מה יקרה, למשל, אם אירועי שומר החומות יחזרו על עצמם באופן זה או אחר, ולא רק במובן הלאומי אלא גם במובן הפוליטי? מהי היכולת של רע"מ להיות בתוך הממשלה שלו? אין לאף אחד, גם לא לבנט, תשובות לשאלה הזו. ומה יקרה אם יתפתח סבב לחימה בעזה?
ראש הממשלה משווק שהאסטרטגיה שלו היא "שקט ביטחוני מהול בהרתעה, ומנגד שיפור החיים הכלכליים והאזרחיים שם". זו אסטרטגיה טובה ויפה עד לרגע שבו אין לה יותר תוחלת, ומציאות הסבבים הבלתי פוסקת מול עזה הוכיחה שזה יכול לקרות לצערנו מהר. מה אז? האם בנט אכן יהיה ניצי יותר מבחינה ביטחונית מנתניהו, והאם הוא בכלל יכול להיות כזה בהינתן הפסיפס הפוליטי של ממשלתו? האם הציבור יכיל חוסר תוחלת של מבצע נוסף כשהעומד בראש הוא בנט – ולא נתניהו? אלו שאלות מסקרנות, שבסביבת ראש הממשלה כאמור בינתיים דוחפים לתוך קופסה.
ואחרי כל זה, אם מחפשים בעיה אחת, מעבר לסקרים ולתמיכה הציבורית הנמוכה, הרי היא לפניכם. בנט של היום הוא כמנצח על תזמורת שאיננה שלו. במפלגתו מושכים לאיתמר ולחומש, בעוד הוא מושך לבאר שבע ולנתניה. בעוד שהם בטוחים שב"התיישבות" יש מי שיאמין להם פעם נוספת, הוא כבר מבין שאם יש קולות שאפשר לגייס – הם יגיעו מהמקומות שבהם מתחילים לחשוב שגם אם ביבי לא ראש ממשלה, השמיים לא נפלו.
הסקרים כאמור לא מעודדים, לפי שעה. המצביע הישראלי הימני מרגיש נבגד, והמצביע משמאל רואה בו גשר לימי לפיד. בנט כלוא בין אלו ששונאים אותו, לאלו שרואים בו אינסטרומנט, והוא מבקש להגיע לאלו שנמצאים באמצע, בין שני המחנות. אגב, מבחינה מחשבתית-ערכית, בניגוד למה שניתן אולי לחשוב, רוב הערכים שיו"ר ימינה החזיק בהם בעבר עדיין מהווים גם את נחלת ההווה. האתוס עדיין ניצי וימני, לגבי הביצוע - יש טיעונים לכאן ולכאן, אבל מה שבטוח - המעטפת הושלה מעליו: הריקודים, החרד"ליות, ההתרכזות בהתיישבות הצעירה ובמאחזים הבלתי חוקיים ויתר המאפיינים שדבק בהם עד לפני שנה. "חשוב שתהיה בנייה", אומר גורם בלשכתו, "אבל אפשר להעביר תוכניות בנייה במועצת התכנון העליונה, מבלי לעשות מסיבות עיתונאים ולתקוע אצבע בעין לממשל ביידן". עשייה שקטה, הם מכנים את זה. בלי הריקודים. בלי לפרוט על מיתרי הגיטרה באופן צורם.
אם קושרים את כל הקווים, בנט מקווה שהציבור יראה שהוא מנהל טוב. שיזכור לו את גלי הקורונה שבהם השאיר את המשק פתוח חרף אזהרות המומחים, שיעריך אותו על חוסר הניתוק, על הדיבור בגובה העיניים, על כך שפרק את תחושת המלוכה והממלכה שאפיינה את השלטון הקודם. זה אולי היתרון מבחינת גיוס התמיכה והאהדה, אבל זו גם הבעיה. 8 חודשים לתוך הממשלה ונראה שבנט ובכיריה לא הצליחו להתנתק באמת מנתניהו. הם חייבים להפסיק. צילו רחב גם בלי שימתחו את העיסוק בו לקצה.
אגב, אם כבר התמכרות לנתניהו, שתי גישות סותרות אפיינו את הדיונים בלשכת בנט לגבי עסקת הטיעון של ראש הממשלה לשעבר, מהן ניתן להבין עד כמה עדיין עתידו הפוליטי של ראש הממשלה תלוי בזה שהביא אותו לחיים הציבוריים. על פי גישה אחת, אם נתניהו פורש מהחיים הציבוריים – הממשלה מתפרקת. אין לה תוחלת. הדבק שמחבר את כולם כבר לא הדוק ברגע. זו גם הסיבה שבנט אפשר ללפיד, גנץ וסער "לאוורר" את ההצעה להקים ועדת חקירה ממלכתית לרכש הצוללות וכלי השיט, באותו יום שישי, כדי להפעיל לחץ נגד העסקה. אלא שעל פי הגישה השנייה, פרישה של נתניהו מן החיים הציבוריים היא בדיוק מה שבנט צריך. שהרי נוכחותו של ראש האופוזיציה תוקעת את כל התזוזות האפשריות בין הגושים. נתניהו, יאהבו את זה או לא, עדיין הפוליטיקאי הפופולרי בישראל. "מי יהיה שם ברגע שהוא ייצא?", תוהה מקורב לבנט. "ישראל כ"ץ? כל בנאדם שהוא טיפונת ימין מהמרכז שהאלטרנטיבה שלו תהיה נפתלי בנט או ישראל כ"ץ – יבחר בבנט".
במילים אחרות, מבחינת בנט - נתניהו הוא גם הפצע וגם הפלסטר. גם הכאב וגם כדור ההרגעה. וכשמחפשים את החלק המרכזי בפאזל העתיד הפוליטי, שלא בטובתו של ראש הממשלה – הכדור עדיין במגרשו של זה שבנט הצליח להוציא מבלפור. הביצועיות, הממלכתיות, האיפוק, הירידה לפרטים – הכול חשוב. אבל כל עוד דמותו של "קודמו" עדיין במשחק, תפיסת המנהיגות של בנט תהיה תקועה. ראש הממשלה לא חי באילוז', הוא יודע ומבין את זה היטב. מנותק הוא לא.
צריך להדגיש: בתוך הים של הניתוח הפסיכו-פוליטי הזה, יש עוד שורה של שאלות שאין להן תשובה עכשיו, ובואו נראה מי האמיץ להתיימר להתנבא אחרי הכישלונות של הפעם הקודמת. זו לא רק עסקת טיעון – תהיה או לא. האם למשל תהיה רוטציה ויאיר לפיד ייכנס ללשכת ראש הממשלה, ואם כן – מה זה אומר לגבי ראש הממשלה הנוכחי שיעבור לכהן כשר פנים? ואם לא תהיה רוטציה, לאיזה קהל בדיוק יפנה נפתלי בנט בבחירות הבאות? המציאות הפוליטית בישראל הוכיחה: אסטרטגיה היא דבר קריטי לכל פוליטיקאי, בטח לבכירים או אלו שמבקשים להיות בכירים. אלא שהעתיד, העתיד מפתיע יותר מכל תרשים זרימה. מי כמו ראש הממשלה יודע. זאת כנראה גם הסיבה שהוא מתעסק בעיקר בהווה.