"ראיתי את עיניך היפות. אני מסתכלת על עצמי ואומרת 'שלא תכאבי עוד'. אבל אני יושבת בפינה וכל הזמן בוכה - לקחו לי אותך, ואתה לא פה". המכתב הזה הוא אחד מני רבים שכתבה רותי יהושע לבנה שנאלצה למסור לאימוץ בגיל 16.5. כמו אימהות רבות אחרות שמסרו את התינוק בבית החולים, גם כאבה של רותי כמעט ולא נשמע בציבוריות הישראלית. הבושה, הסטיגמה והסוד – גרמו להן לשתוק.
לאורך השנים כתבה רותי מכתבים לילד שילדה אבל לא גידלה, לתינוק שמסרה לאימוץ. היא באה מבית הרוס, עברה בין מוסדות שונים, וחוותה התעללויות. בבדיקת דם אקראית בפנימייה - גילו שהיא בהיריון, והיא עוד לא בת 17.
"אני לא זוכרת את יום הלידה, אבל אני זוכרת חלקים מזה", מספרת רותי. "הניחו אותו על הבטן שלי, וזהו - לקחו אותו, לא הבנתי לאן לוקחים אותו, לא הבנתי כלום. אי אפשר להתעלם מהרגע הזה. בשום צורה. אולי אם ינתחו אותי ויוציאו את הלב שלי וישימו מתח לאדמה, אולי אז. אבל אי אפשר".
"כל לידה שעברתי, עברתי בייסורים. לא מהלידה עצמה, הפחיד אותי שייקחו לי את הילד, פחדתי שלא אראה אותו"
רותי יהושע, נאלצה למסור את בנה בגיל 16.5
אחרי הלידה, חזרה רותי לפנימייה, המשיכה הלאה. לימים התחתנה, נולדו לה 6 ילדים, אבל הסוד שלה - לא הרפה ממנה. "כל החיים שלי היו סביב הילד הזה. יש כל הזמן ציפייה אולי אפגוש אותו", היא מספרת. "את הולכת למכולת, רואה מישהו, ואומרת רגע - אולי זהו הוא?' וזה לא רק זה. כל לידה שעברתי, עברתי בייסורים. לא מהלידה עצמה, הפחיד אותי שייקחו לי את הילד, פחדתי שלא אראה אותו".
סיפורה של רחל: "מעולם לא שמתי את זה בצד"
רחל פולק מקריית אתא שנאלצה למסור את בתה בגיל 19 מתארת חוויה קשה לא פחות. "נכנסתי בינואר 1969 למחלקת יולדות בשערי צדק", היא אומרת. "לפני הלידה ביקשתי לא לראות את התינוקת. הם המשיכו עם כל תהליך הלידה, וברגע האחרון ביקשתי לראות אותה - היא נולדה עם שיער שחור. ישר אמרתי לה - כמה את דומה לאבא שלך".
רחל הייתה אז בת 19, והיא ידעה מי האבא של התינוק - הוא היה החבר שלה מהצבא. אבל אבא שלה הטיל וטו על בן הזוג, על חתונה ועל לידה. החבר עזב - והיא נאלצה למסור את הילדה לאימוץ.
"זה היה לילה, ירד שלג, ויצאתי לפרוזדור. ראיתי 2 גברים הולכים עם סל קל לבן והילדה בתוכו", מתארת רחל בכאב. "זה היה רגע הפרידה שלי. זו תמונה שבחיים לא אשכח". בבית החולים אמרו לרחל שאת הילדה אימצו זוג אקדמאים שגרים בחו"ל. כך היא הבינה שאין לה מה לחפש אחריה. עם השנים היא התחתנה, נולדו לה 3 ילדים. מבחוץ חיים שגרתיים - מבפנים - הגעגוע לא הרפה.
"זה היה לילה, ירד שלג, ויצאתי לפרוזדור. ראיתי 2 גברים הולכים עם סל-קל לבן והילדה בתוכו. זה היה רגע הפרידה שלי. זו תמונה שבחיים לא אשכח"
רחל פולק, נאלצה למסור את בתה התינוקת בגיל 19
"אין יום שבו אני לא שואלת את עצמי איך היא גדלה. איך היא התפתחה", אומרת רחל. "כל 26 לינואר חגגתי לה יום הולדת. הכנתי עוגת שוקולד עם סוכריות, תמיד הייתי עצבנית והיה אסור לדבר איתי. כל הזמן זה מלווה אותי. לא שמתי את זה בצד".
המאבק של ג'ולי: "לא הייתי מוכנה לחתום על אימוץ"
ג'ולי רבינוביץ', מסרה את בתה לאימוץ בגיל 17. היא גדלה בבית קשה, ובגיל 17 הרתה לגבר נשוי. גורמי הרווחה החליטו שהילדה תימסר לאימוץ. וכך מיד אחרי הלידה - הילדה נלקחה ממנה. ג'ולי התקשתה לחיות עם המחשבה שלא תגדל אותה, וסירבה לשתף פעולה עם העובדת הסוציאלית. היא לא הסכימה לחתום על המסמכים שהעובדת הסוציאלית נתנה לה – והובאה לבית המשפט.
"השופט אמר לי 'את לא תקבלי אותה ממילא'", מספרת ג'ולי. "הילדה שלך כבר נמצאת אצל אנשים שאוהבים אותה. ואז הוא אמר לי – 'אני מבטיח לך שאם תחתמי לי עכשיו, אני אתן לך חצי שעה להיות אותה'. חתמתי, ואיך שהם סגרו את הדלת, נעלתי את החדר, ונשארתי איתה לבד. התחלתי להפשיט אותה לחפש סימן היכר שאם אראה אותה בעתיד אדע לזהות. לא יודעת איך הייתה לי מצלמה בתוך התיק, צילמתי 36 תמונות".
"הייתי מסתכלת על התמונות שלה ובוכה שעות. זה היה סוד נורא גדול, אנשים בודדים בעולם ידעו את זה"
ג'ולי רבינוביץ', מסרה את בתה בגיל 17
כמו לאימהות רבות אחרות, גם רותי לא הצליחה לשאת את המחשבה שלא תראה יותר את הילדה. "שמעתי שבסביון יש אנשים עשירים שמקבלים ילדים בגלל שיש להם הרבה כסף", מספרת ג'ולי. "בחודשים הראשונים נסעתי לסביון, והייתי מסתכלת בכל אימא שעברה עם עגלה לראות אם התינוקת דומה לי. הייתי מסתכלת על התמונות שלה ובוכה שעות. זה היה סוד נורא גדול, אנשים בודדים בעולם ידעו את זה".
המפגשים המורכבים של האימהות עם הילדים
הרבה כתבות וסרטים נעשו על ילדים שנמסרו לאימוץ, על הורים שפתחו את ליבם ואימצו ילד. אבל קולן של האימהות הביולוגיות נשמע פחות. רבות מהן חיכו שיחלפו 18 שנה מיום הלידה רק כדי לזכות לרגע שבו, אולי, יחליט הילד שנמסר לאימוץ לפתוח את התיק – וליצור איתן קשר.
"אני רואה אישה מבוגרת שרועדת. ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני לא כועסת עליה יותר. שסלחתי לה על הכול. ופתאום משהו בה השתחרר. והיא התחילה לבכות"
ציפי עדנה מורדכביץ', נמסרה לאימוץ כשהייתה תינוקת
עבור ג'ולי זו הייתה חוויה משחררת. 32 שנים של ציפייה וייסורים הסתיימו בצלצול באינטרקום. העובדות הסוציאליות בישרו לה שבתה שמסרה לאימוץ מחפשת אותה. בתה, ציפי עדני מורדכוביץ', יצרה איתה קשר כשהייתה בת 32. "זה היה מצחיק כי תמיד אני הייתי הילדה המסכנה הזו שזרקו אותה", מספרת ציפי. "אני רואה אישה מבוגרת שרועדת. ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני לא כועסת עליה יותר. שסלחתי לה על הכול. ופתאום משהו בה השתחרר. והיא התחילה לבכות".
כך תיארה ג'ולי את הרגע המרגש: "כל החיים הלכתי כפוף, כאילו יש לי משא כבד על הגב ועם אבן כבדה וזה הכביד עליי. ובפגישה עם ציפי הרגשתי - זהו". המפגש ביניהן התרחש לפני 20 שנה, ציפי שכבר הייתה אימא צעירה הרגישה שזה הזמן המתאים. ובין דמעה לדמעה היא סיפרה לג'ולי הכול - על ההורים המאמצים שלה, על האהבה שקיבלה אבל גם על המשא שסחבה על גבה.
רחל חיכתה 50 שנה. בתמיכה של נשים כמוה היא קיבלה את הכוחות להיות זו שיוזמת. היא כתבה פוסט ופרסמה אותו בכל קבוצות המאומצים. "מחפשת בלב מדמם את בתי שנולדה בבית חולים שערי צדק בינואר 69", כתבה. ואז הגיעה השיחה. טובי, ילדתה שנמסרה, התקשרה אליה. מתברר שהיא חיה בכלל בארץ כל השנים. הן נפגשו לאחרונה בביתה של טובי בשדרות.
"אני חומלת על עצמי", אומרת היום רחל. "אין אדם שיכול 50 שנה לחיות עם כאב כזה, עם חור כזה, להמשיך את החיים לבנות משפחה - ולא להשתגע". לא כל הסיפורים נגמרים בנימה אופטימית. הבן של רותי יהושע פתח את תיק האימוץ בגיל 18, וכבר שנים שהם מנהלים מערכת יחסים מורכבת, של הרבה אהבה וקבלה אבל גם של קושי וכאב.
הסרט שייתן קול לנשים שנאלצו למסור את ילדיהן
לפני כשנתיים נפתחה בעמותת "משפחתא" קבוצת תמיכה במיוחד בשביל אותן אימהות. הבימאית ציפי ביידר, בעצמה ילדה מאומצת, ליוותה את הנשים כל התקופה. בסרטה "אימהות אבודות", שישודר בחודש הבא ב-HOT8, היא מתמודדת גם עם הכאב שלה.
"באתי לסרט עם המון אהבה, המון חמלה, ובאמת לתת להן את הקול, להבין את הצד שלהן", אומרת ביידר. "הפתיע אותי העוצמות של זה. זה עדיין פצע פתוח. יש קטע שאילנית אומרת בסרט 'אנחנו אימהות שכולות לילדים חיים'. בכל רגע מבחינתה היא עדיין חיה את האובדן הזה". ביידר מספרת גם על הפנטזיה של רבות מהן שלא יכולה להתממש: "הציפייה היא להתאחד עם הילד. ושם המפץ הגדול. כי אני יכולה להגיד על עצמי שהנאמנות שלי תהיה לעד להורים המאמצים שלי. אין לזה תחליף. אי אפשר לפתוח יום אחד דף חדש. וזה מה שקשה להן, את זה הן לא מקבלות".