תמונת המצב החברתית של מרכז אדוה לשוויון וצדק חברתי בישראל מצביעה על מגמה מעורבת בכלכלה הישראלית. מצד אחד, לישראלים יש הכנסה פנויה גבוהה יחסית, המדינה מראה צמיחה מרשימה, נתוני אבטלה מעוררי קנאה והעושר גדל, אבל מצד שני - שיעורי העוני דומים לאלו שבדרום אמריקה: השכר תקוע, הצמיחה לא מחלחלת לעובדים ששיעורם בעוגת ההכנסה יורד - וזה של המעסיקים עולה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
על פי נתוני המרכז, במרבית המדדים החברתיים והכלכליים ישראל דומה למדינות דרום ומזרח אירופה. המעמד הבינוני בישראל מצומק, ושיעור העוני דומה לזה שבמקסיקו ובצ'ילה. הכלכלה הישראלית צומחת - במיוחד לאחר המשבר של 2008, שפגע בישראל פחות בהשוואה למדינות אחרות. הצמיחה הישראלית, לטענת מחברי הדוח, במקום שתחלחל כלפי מטה לטובת העובדים מחלחלת כלפי מעלה, למעסיקים.
חלקם של המעסיקים בהכנסה הלאומית גדל בארבעה אחוזים ל-15%, וזה של העובדים ירד בשיעור זהה ל-62%. הנתון המרגיז ביותר הוא ששכר העובדים כמעט ולא השתנה בעשור האחרון, בעוד שהתמ"ג הישראלי גדל ב-45%. כמעט שליש מהשכירים מרוויחים שכר מינימום ומטה, ו-70% מרוויחים מתחת לשכר הממוצע במשק. במרכז מצביעים על ירידת כוחם של ארגוני העובדים והמעבר להעסקת עובדי קבלן כאשמים בתופעה.
מנגד, יש עלייה מתמשכת בעלות השכר של המנהלים הבכירים, וגידול של הנכסים הכספיים שדה-יורה מוחזקים בידי הציבור אך דה-פקטו נמצאים בידי השכבות העשירות ביותר, כמו כספי הפנסיה של חלק מהעובדים. בעשור האחרון גדל שכר המנהלים הבכירים פי שנים ויותר. פערי השכר בין גברים ונשים נשארו יציבים - כשהשכר החודשי של נשים עומד על 68% מזה של הגברים.
שכרם של שכירים אשכנזים ירד מ-42% מעל הממוצע ל-32% מעל הממוצע. שכרם של שכירים מזרחים נותר ללא שינוי ואילו שכרם של שכירים ערבים נמוך בהרבה מהממוצע ועומד בחמש השנים האחרונות על 67% מן הממוצע.
בישראל מתגאים באחוזי האבטלה הנמוכים, אך במרכז מזכירים כי האבטלה הקיימת פוגעת בחלשים ביותר - בערבים, בעיירות הפיתוח ובנשים. בראש טבלת היישובים עם מספר דורשי העבודה הגבוהים ביותר עומדים יישובים ערביים, ובקרב היישובים היהודיים - אחוז המובטלים בערי הפיתוח הוא הגבוה ביותר.
אי השוויון בישראל גבוה במיוחד - מדד אי השוויון הוא החמישי בגובהו מבין 34 מדינות ה-OECD, והוא גדל בקצב גדול יותר בהשוואה למדינות המפותחות. בנק ישראל מציין שההוצאה הציבורית בישראל (הוצאות של הממשלה לטובת כלל הציבור) ובפרט ההוצאה האזרחית נמוכה מאוד ביחס לממוצע במדינות המפותחות, כלומר היקף השירותים וההשקעות בתשתיות נמוכה בהשוואה למערב. התוצאה: הידלדלות והצטמקות השירותים החברתיים שהמדינה מספקת - חינוך, בריאות, רווחה וביטחון סוציאלי.
מדיניות המיסוי של הממשלה מקלה עם התאגידים הגדולים, בעלי ההון ואלו המרוויחים משכורות גבוהות במיוחד ולא מאפשר למרבית הישראלים לשפר את מצבם. על פי המרכז, היעדרו של הסדר מדיני אזורי והשכיחות הגבוהה של מבצעים צבאיים פוגעים פגיעה קשה במשק, וצירופם ביחד גורם להשפעה מצטברת של פגיעה מתמשכת באוכלוסייה, חוסר יציבות, חשש של משקיעים ושבריריות של דירוג האשראי, כל זאת כמובן לצד ההשקעה הגדולה של משאבים במערכת הביטחון.
רק 29% מבני הנוער מגיעים בסופו של דבר ללימודים אקדמיים. הסיבה -גם שיעור הזכאים לתעודת בגרות עדיין נמוך, כ-53%. למרות הנתונים, ישנה עלייה יציבה במספר הזכאים לבגרות מדי שנה. שיעורי הזכאים לבגרות הגבוהים ביותר נרשמים ביישובים מבוססים, והנמוכים ביותר - ביישובים ערביים וחרדים.
מסלולים מקצועיים או טכנולוגיים מאפיינים בדרך כלל יישובים ושכונות של משפחות מעוטות הכנסה. בדיקה של מיקום בתי הספר של שתי רשתות החינוך המקצועי הגדולות בישראל, אורט ועמל, העלתה כי מתוך 159 בתי ספר של שתי הרשתות הללו, 71% היו ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים אחרים המדורגים באשכולות החברתיים-כלכליים הנמוכים.