רק שלושה שבועות חלפו מאז נסעו בני משפחת מזרחי לערב ליל הסדר אצל ההורים של האם הדס בקריית ארבע, כשהם חגיגיים כל כך, מתרגשים ומאושרים. הדס, ברוך וארבעה מחמשת ילדיהם. השבוע היא חזרה למקום שבו השתנו חייה, למקום שבו הזמן עצר מלכת. "הילדים שרו שירי פסח, שאלנו קושיות, בכזאת שמחה, מי היה מאמין שבעוד כמה דקות ברוך יירצח", היא משחזרת בצער.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"נסענו כאן על הכביש, ואז ברוך אומר לי: 'מחבל!'. הוא לחץ על הגז, התקרב אלינו והתחיל לירות. בנקודה הזאת הוא הוריד את הידיים ונפל עליי, ישר קלטתי שאנחנו בפיגוע", מספרת הדס ומתקשה לעצור את הדמעות. שני כדורים נוספים פגעו בה, וברגע האחרון ברוך עוד הספיק ללחוץ על דוושת הגז. הדס אחזה בהגה, הרכב התרחק במהירות מהמחבל - וכך ניצלו חייהם.
החיילים שהגיעו למקום פינו את הילדים מכלי הרכב ולקחו אותם לביתם של הסבא והסבתא. הדס, פצועה עם שני קליעים בגבה נשארה עם ברוך, לא יכולה לוותר. "לקחתי את שתי האצבעות ובדקתי לו דופק, ראיתי שהוא לא זז", היא משחזרת את הדרך האכזרית שבה הסתיים היום הקשה בחייה. "נתתי לו נשיקה במצח וביקשתי ממנו סליחה, סליחה על כך שלא יכולתי לעזור לו, שהוא לא ניצל".
בבית המשפחה לובש בגאווה נדב בן השש את המדים של אבא ברוך, שעד לפני שלוש שנים היה קצין בכיר ביחידת המודיעין 8200. כשעזב את הצבא הוא מונה לתפקיד רגיש במשטרה, ואת המדים של השוטר, ביקש הבן הבכור איתי לעצמו. עם המדים, לוקח איתי גם את הסמכות והאחריות, והוא רק בן שמונה.
"אני אעזור לאחים הקטנים. אני מתגעגע לחיוך שלו, וגם לאהבה שלו של כולם. הוא אמר שרגע לפני שהמחבל ירה, הוא ממש אהב את כולנו", אומר הילד הצעיר שנאלץ רק שבועות קודם לכן להקריא קדיש מעל קברו של אביו.
לדברי הדס, הילדים מתמודדים כל אחד בדרכו הוא עם השכול הפתאומי שנחת על המשפחה. "אחד נושך חזק את השיניים ואחד אוכל את החולצה. כבר מתחילים לראות את תופעות הלוואי", מספרת הדס בכאב. "הרבה בכי יש לנו בבית, הרבה".
"התקווה והחלומות לראות אותך שוב עדיין כאן"
אמש בטקס הזיכרון בקריית ארבע פנתה הדס מזרחי לקהל ודיברה, למרות הקושי, על החיים ללא ברוך. "אנשים רבים וטובים מחבקים ומקיפים אותנו ומנסים בכל ליבם לנחם אותנו, למשוך אותנו למעלה. אבל אתה לא תחזור. התקווה והחלומות שלי לראות אותך שוב עדיין כאן. הכמיהה והגעגוע קשים מאוד, אין יום שבו אנו לא זוכרים ומזכירים אותך. הילדים כואבים ומתגעגעים אבל מלאים שמחת חיים".
"הילדים מדברים עם תמונות ומעלים זכרונות. הרוח שלך, הנשמה והאהבה חקוקה אצלנו עמוק והיא תמשיך ללוות אותנו בחיים ובכל התחנות בחיים. אמשיך לגדל את ילדינו למרות הכאב, אנחנו אוהבים אותך, מתגעגעים וממשיכים לחכות".