תושבי עין השלושה התבשרו השבוע על גילוי המנהרה הארוכה שהתחילה ברצועת עזה והסתיימה קרוב לבתיהם, והתחושה היא של קרקע בוערת. "שלא יהיה אי הבנה, כולם מפחדים פה", אמר יוסי בורנשטיין, תושב הקיבוץ. "מי שאומר שהוא לא מפחד - הוא שקרן. אין פה שקט. איזה שקט יש פה? תחתינו זה בוער. 15 מטר למטה זה בוער".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
חברי הקיבוץ כבר רגילים לחיות באי-שקט. "כמעט בכל שביל אני יכול להראות איפה הייתה נפילה", סיפר דני כהן. "ליד בתי הילדים הייתה נפילה עם רסיסים שהגיעו לאזור של הגן, הייתה עוד נפילה בצד השני של הגן, ועוד כמה מטרים משם הייתה נפילה שפגעה בבית. פעם בשבועיים או פעם בעשרה ימים, אנחנו עדיין שומעים נפילות. זו רולטה רוסית". המנהרה מביאה איתה חשש מסוג אחר: "הפחד עכשיו ממנהרות כאלו, זה שצוות מיומן של מחבלים תוך עשר דקות מגיע לקיבוץ ויכול לעשות משהו רציני מאוד", הוסיף כהן.
"סיפרתי לילדים על המנהרה שזה באמת קצת מפחיד, שבאמת יכולים לצאת משם ולחטוף חיילים, או להיכנס ולשים איזשהו מטען חבלה", תיארה מירב כהן, אשתו של דני. "אבל בד בבד, אנחנו מנסים להראות שאנחנו ממשיכים לחיות את החיים שלנו ומקווים שהמזל יאיר לנו פנים ושהצבא שומר עלינו כל הזמן".
"זו תחושה קשה, אי אפשר להסביר אותה", אמרה כהן, "איך תסבירי להם שזה יכול לצאת מהאדמה?". "אני לא עצמתי עין באותו לילה ששמעתי על זה", הוסיפה אורלי ביאר, גם היא תושבת הקיבוץ. "מצד אחד אומרים 'יופי, גילינו את המנהרה', ואנחנו שמחים שגילו, אבל יש עוד מאות כאלו. אז תגלו בבקשה את המאות האלו כדי שאני אוכל לישון בשקט".
"העניינים הביטחוניים לא יזיזו אותנו מפה"
בכל זאת, נראה שאין בריחה המונית מהקיבוץ נוכח הגילוי המטריד. "כל הורה רוצה לתת את הטוב ביותר", הסבירה מירב כהן, "ואני שואלת את עצמי: זה הטוב ביותר שאני יכולה לתת? למה אני צריכה לחשוף אותם לדברים כאלו? הם מפחדים, כשנופל טיל קרוב אחת הבנות רועדת רעידות רציניות. ובכל זאת אני עונה לעצמי חד משמעית כן: בית הספר, הדשאים, החברים, העצמאות, האוויר הנקי. אבל אף אחד לא מבטיח לנו שקט קבוע".
"העניינים הביטחוניים לא יזיזו אותנו מפה", הדגיש יהודה קדם, ממקימי עין השלושה. "תמיד היינו עסוקים בענייני ביטחון. בשנים הראשונות היינו מקדישים הרבה מאוד כוח אדם לשמירה, במקום ליצירה. גידלנו ילדים לא מעט במקלטים".
ובכל זאת, חלקם מעלים תהיות ומפנים שאלות קשות למקבלי ההחלטות: "מה הלאה?", שאל את עצמו יוסי בורנשטיין, "איפה אנחנו ממשיכים הלאה עם כל הדבר הזה? רק שייתנו לנו שקט. את כל השאר אנחנו יודעים לעשות לבד, לא צריכים אף אחד". "טוב לנו פה", הוסיפה אורלי ביאר, "זה החיים שלנו, זה המקום שאנחנו רוצים לגדל בו את הילדים. אנחנו רק צריכים עוד קצת יותר ביטחון".