בעוד שמרבית תושבי הדרום נהנים מחסותה של מערכת "כיפת ברזל", ממשיכים תושבי עוטף עזה לחיות תחת איום הפצמ"רים שטרם נמצא לו מענה. במערכת הביטחון החלו באחרונה לבדוק מספר תכניות לפיתוח מערכת הגנה ייחודית מפני המרגמות, אך גם כשתתקבל החלטה בנושא יידרשו לפחות שנתיים עד שמערך שכזה יהפוך למבצעי.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
עקב האכילס של "כיפת ברזל" הוא בטווח היעילות שלה, שאינו מהיר דיו כדי לנטרל ירי תלול מסלול מטווחים קצרים. עם זאת, במערכת הביטחון ממשיכים לחפש כל העת פתרון גם לאיום פצצות המרגמה, שלפי שעה מהווה את האיום המשמעותי ביותר עבור תושבי היישובים בעוטף עזה, שאינם מסוגלים להתגונן מפניו גם בשל היעדר מערכת התראה מפני ירי.
בין החלופות שנשקלו הייתה גם מערכת ההגנה "וולקן", שתוכננה במקור לספק הגנה לסטי"לים ולכלי טיס. מה שהוביל לבסוף לגניזת התכנית היה טכניקת ההגנה הפעילה שלה, המתבצעת על ידי ירי מאסיבי של 6,000 פגזים בדקה. נתון בעייתי בנטרול רקטות מעל אזורים מיושבים.
במערכת הביטחון חיפשו אפוא נשק מניעתי בעל פיזור מצומצם יחסית, מה שהוביל אותם ל"נאוטילוס". מדובר במערכת מבוססת לייזר כימי רב עוצמה, המחמם את הרקטות באוויר ומפוצץ אותן. עם זאת גם למערכת זו מספר חסרונות משמעותיים, כשהשניים הבולטים שבהם הם צריכת הדלק הגדולה שנדרשת להפעלתה ופיזור החומרים הרעילים הנפלטים ממנה לאחר כל יירוט.
ברפא"ל החליטו להמשיך ולחקור את מעלותיה של טכניקת הלייזר, והחלו באחרונה בפיתוח מערכת חדשה המכונה "איירון בים". מדובר בסוללת לייזר הפחותה בעוצמתה מזו של ה"נאוטילוס", הפועלת גם היא על עיקרון של פיצוץ רקטות באמצעות חום.
הבעיה העיקרית שנותרה כעת על השולחן היא עלויות מימון המערכת, המסתכמת במאות אלפי דולרים, כשהשאלה הגדולה היא על חשבון מה היא תמומן.