במשך כל השנים שבהן שימשה ראש מחלקת הנפגעים של צה"ל, ידעה ורדה פומרנץ כי זה רק עניין של זמן עד שהשכול יקיש גם על דלתה שלה. בשבוע שעבר זה קרה, כשבנה רס"ר דניאל פומרנץ ז"ל, נהרג בתקרית הנגמ"ש בשכונת סג'עייה שבעזה. לפני מותו השאיר דניאל פתק למשפחתו, במידה ויקרה לו משהו, וסיפר על כך לאמו בשיחת טלפון - אותה היא הקליטה ללא ידיעתו, מתוך תחושה שזו עלולה להיות השיחה האחרונה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"זה כאילו שהיא ידעה כל החיים שמישהו מהילדים שלה יילך", מספר אלעד, אחד מבניה. "אני הופתעתי - אני לא יודע איך אפשר לצפות דבר כזה, אבל אני מניח שאחרי שהיא ראתה את כל השכול הזה, היא גם הכינה את עצמה לזה". במשך 13 שנים ליוותה ורדה יום יום את בני המשפחות השכולות, כשהיא מחשבת כל העת לאחור את היום שבו תצטרף אליהן ותיקח חלק אישי באבלן. "גידלתי ארבעה בנים, וידעתי שלא ידלג עלי העניין הזה ואני אתמודד עם השכול", היא מעידה.
ורדה מודה שהשנים בהן טיפלה במשפחות שכולות ובמשפחות של שבויים ונעדרים הותירו בה חותם עמוק וכואב: "יצאתי עם שריטה - זה היה כל העיסוק שלי. נשמתי את זה בוקר, צהריים, ערב ולילה. כאילו אין שום דבר אחר. ראיתי שזה קשה, אבל אני היום מבינה שלא ראיתי כלום".
"היו לנו 20 וכמה שנים איתו - גם מתנה"
פומרנץ נחשבת לראש מחלקת נפגעים המשפיעה ביותר בתפקידה: היא כתבה את התורה במחלקת נפגעים - איך ניגשים להורים שאיבדו את הבן, איך מסייעים להם עד ללווייה וממשיכים ללוות אותה גם לאחר מכן. היא הכריחה את הצבא לשנות גישה ולספר את כל האמת. גם השרה יעל גרמן, ששכלה את בנה בתאונת אימונים, סיפרה שוורדה "פתחה לנו את הדלת ונתנה לנו את התמיכה". היא סייעה לגרמן ולהורים נוספים להילחם בתופעת תאונות האימונים.
היא מודה שלא הייתה ממליצה לאדם שהיא אוהבת למלא את תפקידה, אך טענה שהטיפול בשכול "לא הפך אותי לאדם שרואה שחור, אלא להיפך - כתוצאה מזה כל שנייה בחיים שלי הייתה - ואני מקווה שאני אמצא את הכוחות שגם תהיה - מאושרת".
"אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה - כשאחד הבנים שלי נפצע בתאונה, שמחתי בבית החולים כי הוא רק נפצע. אז גם עכשיו אני מנסה להסתכל על זה שהיו לנו עשרים וקצת שנים עם הילד המדליק הזה, גם מתנה", מספרת על דניאל, בן הזקונים, שנולד לאחר שסיימה את שירותה הצבאי.
הבן של "הזלדה" נהרג על זלדה
אביו, אבי פומרנץ, מעיד שדניאל "הכניס המון שמחת חיים בבית - אנרגטי, מתרוצץ, לא יכול לשבת לדקה, נהנה מכל רגע. אני שמח מאוד על כל רגע שהוא היה איתנו ועל ההחלטה להביא אותו בגיל מבוגר". שלושת אחיו הגדולים של דניאל לא היו קרביים, ודניאל גויס לשריון, למרות שלא רצה.
כדי לשנות את רוע הגזירה, הוא גרם לאמו לחרוג ממנהגה ולהתערב כדי להעביר אותו יחידה, בה מצא את מותו: "הילד הזה הצליח להביא אותי לעשות לו פרוטקציה - הפעלתי קשרים עם ותיקי גולני, שבדקה האחרונה צירפו אותו. הוא היה שמח ומאושר וגאה", נזכרת ורדה, שהדגישה שהיא לא חשה רגשות אשם על ההחלטה.
דניאל נהרג יחד עם שישה מחבריו בתקרית הנגמ"ש, לאחר שלא רכבו על הנמ"ר הממוגן לו היו רגילים, אלא על רכב ה"זלדה" המיושן. בצירוף מקרים מצמרר, הכינוי של אמו בחלק משירותה בצבא היה "הזלדה", לאחר שהועברה מיחידה ליחידה בתמורה לכלי הרכב.
אבי פומרנץ זועם על ההחלטה להסיע את בנו בכלי המיושן: "אני מאוד כועס על הצבא - הוא היה אלוף הנמ"ר ואהב את הכלי הזה, וכששמעתי שנכנס בכלי אחר זה מאוד הרגיז אותי. אני חושב שמישהו צריך לתת הסבר לזה". לעומתו ורדה טוענת שזה לא משנה לה: "זה עצוב לי שהעלו אותו על זלדה זקנה כזו, אבל אותי זה לא מעניין, זה משנה שהם ילמדו, אני כבר עברתי את זה. הילד איננו, מה זה חשוב איך?".
"בטוחה שיהיה טוב - אחרת סתם הלך הילד שלי"
בין המנחמים הרבים בשבעה היו הורים ואחים שכולים, שפומרנץ עזרה להם בימים הכי קשים שלהם. חלקם אף איבדו את בניהם באירועים דומים. במשך רוב השבעה הצליחה לשמור על קור רוח, אבל כשרעיה הרניק - אמו של גוני הרניק, מפקד סיירת גולני שנהרג בבופור - הגיעה לשבעה, ורדה מיררה בבכי: "אני לא מסכימה, זה לא יכול להיות שאת צריכה לבוא לפה, זה לא פייר".
בערב שבו קיבלה את ההודעה המרה, המתינה ורדה לנציגי קצין העיר בדלת פתוחה. בזמן שאלה חיפשו את ביתה, היא כבר ידעה שלא תשוב עוד לראות את בנה לעולם. "לא יודעת איך להסביר את זה - באמת ידעתי. התחלתי אפילו לנקות את הבית ובדקתי את השירותים. אני הייתי עסוקה בלחפש אותם, שלא יהיה להם קשה להגיע", סיפרה. "וכשהם כבר הגיעו, אז נתתי להם להבין שאני יודעת כבר. הם לא היו צריכים להגיד לי שום דבר".
80 שנה לא היה בית קברות בכפר אז"ר - שמאז סופח לרמת גן, אבל ורדה התעקשה והחליטה, ואף אחד לא היה יכול לעמוד נגדה. היא ניהלה את מבצע הקמת וחניכת בית הקברות כמו קבלן קשוח, בזמן שנמשך זיהוי גופת בנה. למרות שנתקלה בהתנגדות, התעקשה ואף רמזה שתחפור בעצמה בעזרת טרקטור: "בסוף מבינים שאין כזה דבר 'אי אפשר'".
למרות העצב הרב לו הייתה עדה, ואותו חוותה מאז שכלה את בנה בשבוע שעבר, ורדה עדיין מאמינה שיהיה שקט ושלום: "אני בטוחה שיש תקווה ויש עתיד, ולכן גם השארתי בבית העלמין עצי זית - בשביל שאנשים ייצאו עם עלה של זית, כדי שיקוו ויאמינו. אחרת מה, סתם הלך הילד שלי? מוכרח להיות טוב".