דודו אשבל ואורי בן דוד הם שועלי קרבות ותיקים. שניהם חצו כבר מזמן את גיל 60, ובגילם המתקדם הם עדיין אוחזים בהגה הנגמ"ש המשוריין שמוביל את לוחמי סיירת צנחנים לשטח האויב. למרות שהיו אמורים להשתחרר משירות מילואים כבר לפני יותר משני עשורים, הם ממשיכים להתנדב ולהוביל את כוחות הסיירת, כפי שעשו בכל מערכה שבה השתתף צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"השתתפנו בכל מלחמה ומבצע של צה"ל מאז שנת 1973", מספר אורי בשיחה עמו משטח הכינוס בזמן שהוא ממתין להסיע את הלוחמים חזרה לתוך עזה. "בין היתר, נהגנו במלחמת לבנון, בחומת מגן, בעמוד ענן ועכשיו גם בצוק איתן".
אורי מספר שהוא ודוד מובילים את לוחמי הסיירת לתוך עזה ב"אכזריוֹת", נגמ"ש שנכנס לשירות בצה"ל בסוף שנות ה-80', ויחד אחראיים השניים גם על הכנסת התספוקת ללוחמים ועל חילוץ הנפגעים. בנוסף לתפקידם המבצעי בחירום, גם במהלך השגרה תורמים השניים ממרצם ומדריכים את לוחמי הסיירת בסדרות נהיגה. את המוטיבציה, מגלה אורי, מספקים להם הלוחמים בחיבוק החם שהם מעניקים ובעיקר בנחישות שלהם.
אורי מספר על האתגר שבנהיגה בנגמ"ש הותיק: "ה'אכזרית' היא כלי מיושן יחסית, ויש לה המון תקלות שעושות לנו הרבה בלגן. לא פעם נדרשנו לצאת מה'אכזרית' ולתקן תקלות. לאחרונה אף החלקתי איתה לתוך תעלת מים. נתקענו שם באמצע הלילה למשך כשלוש שעות, והחילוץ משם היה מורכב מאוד. בפעם אחרת נכנסנו לעמדות הגנה אחרי שחטפנו אש. התחפרנו איתה עמוק והיא גמרה את הקריירה שלה בתוך העמדה. גם טנק וגם D-9 לא הצליחו לחלץ אותה. היה צריך להשאיר אותה שם כל הלילה ובבוקר יישרנו את כל השטח כדי שיהיה אפשר לגרור אותה חזרה לעורף".
במהלך השיחה איתו, מבקש אורי להדגיש כי השותף היותר דומיננטי הוא דווקא חברו דודו. "אנחנו חברים טובים גם כשאנחנו לא לובשים מדים", הוא מגלה. "דודו הוא השלד שעליו כל הסיפור הזה בנוי".
בנו של דודו, ניצן, גם הוא לוחם במילואים בסיירת צנחנים, מספר שאביו, חקלאי במקצועו, זנח את קטיף המנגו כשזה בעיצומו בלי היסוס, ועלה על מדי ב'. "המנגו מבשיל על העץ ולא ממתין לו שיחזור. אני מחליף אותו בצו 8 בקטיף בזמן שהוא בצו 8 בחזית. שני ה'חטייארים' האלה נמצאים בכל מערכה עם הסדירניקים בחזית, ישנים בשטח, אוכלים לוף ועושים את מה שהם הכי אוהבים לעשות - לתרום".