פיצוץ מחריש אוזניים או רעש של דחפורים, קול חד פעמי או שאון שנמשך שעות. בכרוניקה של הטרור זה אקורד הסיום של מה שהתחיל בפיגוע, ברצח, ומסתיים בהרס הבית של הרוצח - החטא ועונשו.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק

"המלחמה היא על הבית", אומר ירון בלום, בכיר לשעבר בשב"כ. "אם לא נדע להילחם בכלים שהערבים מבינים, שאפקטיביים בראש הערבי, לא בראש האשכנזי שלנו, ניכשל במלחמה".

"התועלת מועטה והעלות גבוהה מאוד", טוען מנגד אל"מ יוני פוגל, לשעבר מושל טול כרם וג'נין. "הוכח שהריסת בתים לא מייצרת הרתעהף. אם הייתה הרתעה האינתיפאדה הראשונה לא הייתה פורצת".

מאז החלה אינתיפאדת הסכינים, הרס צה"ל 26 בתי מחבלים בגדה, וכשמכניסים את מזרח ירושלים המספר כבר נושק לארבעים. רוב המחבלים לא זכו לצפות בהרס ונהרגו במהלך הפיגוע. למרות שידעו ששיני בני משפחותיהם עלולות לקהות ואפילו להישבר הם בחרו לאכול מן הבוסר הזה, מכוס התרעלה.

ארכיון
ארכיון | צילום:

מעל כל בית כזה מרחפת תמיד אותה שאלה: האם ההריסה שלו תרתיע את המחבל הבא? האם האמצעי הזה באמת מונע טרור כפי שמאמינים במערכת הביטחון או אולי כמו שטוענים המתנגדים, שהוא דווקא מסייע לטמון את זרעי הפורענות של העתיד?

"עובדה שלא הרתיעו אותנו ב-95"

ספק אם עאמר אבו עיישה, צעיר פלסטיני, פעיל חמאס ואב לשלושה, ידע כמה גדול יהיה חלקו ברישומה של ההיסטוריה. בבוקר חמים של חודש יוני 2014 הוא יצא מהבית בחברון עם חברו מרוואן קוואסמה במטרה לבצע פיגוע. שלושה נערים מגוש עציון - נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח ז"ל עלו על רכבם של השניים ונרצחו בדם קר.

הרצח זעזע את המדינה והוביל למבצע "שובו אחים" בגדה, שהתגלגל למבצע "צוק איתן" בעזה. אבו עיישה חוסל וביתו הצמוד לבית הוריו ואחיו נהרס. הבית הזה נהרס כבר בפעם הראשונה בשנת 95 - אביו של אבו עיישה סייע להסתיר מבוקשים בביתו. בנו עאמר, רוצח שלושת הנערים, היה אז בן 13.

"הבן שלי ידע שיבואו להרוס את הבית", אמר עומאר אבו עיישה, אביו של המחבל. "עובדה שלא הרתיעו אותנו ב-95. אי אפשר להרתיע, לא בהריגה ולא בהריסת בתים". 

"עאמר חשב שילך לגן עדן", אמרה אמו נאדי אבו עיישה. "הוא ידע שיהרסו את הבית, הטינה שנוטרים לכם רק גדלה".

"בגלל שהרסו לי את הבית אין יום אחד שאתחרט על כך שהרגו ישראלי"

האמצעי של הריסת בתי מחבלים מלווה את המלחמה בטרור מאז 1967, אך האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 נתנה את האות להריסות בממדים דרמטיים. לא פחות מ-666 בתי מחבלים נהרסו עד היסוד בפרק זמן של חמש שנים, אלא שאז, בשנת 2005, ועדה בראשות אודי שני המליצה לחדול מהאמצעי הזה והוטלו ספקות במדיניות שעומדת על סף החוק הבינלאומי.

רק שלשום גזר בית המשפט את דינו של רוצח דפנה מאיר ז"ל למאסר עולם, ילד בן 15 שטוף הסתה ושנאה שרצח ואיבד צלם אנוש. תגובת ישראל לא איחרה לבוא וביתו נהרס. "בגלל שהרסו לי את הבית אין יום אחד שאתחרט על כך שהרגו ישראלי", אמר אביו של הרוצח, בדר עבדאללה. "אני לא עשיתי טעות. הילד, ילד קטן, עשה את מה שעשה".

שאלת העלות מול התועלת תמשיך לאתגר את ישראל וטוב שכך. היא מעידה על חוסנה של הדמוקרטיה שלנו, זו שלא חוששת לשאול שאלות ולבדוק את עצמה. דבר אחד היא לא תצליח לעשות - לסדוק את מעטה ההאדרה של השהידים ולהביא אחרים בצד השני לשאול את השאלה האם רצח של אישה תמימה הוא אכן מעשה גבורה.