300 אחים ואחיות יספרו השנה על האחים והאחיות שאינם עוד. בסלון הבית, בבית הספר שבשכונה, במקום העבודה, בכל מקום שיהיה בו קהל. הם יספרו על מה שאהבו לעשות יחד, דווקא לא סיפור הרואי על מותם של גיבורים, אלא על השטויות, ההצקות הקטנות, הצחוקים, החברות שיש רק בין אחים. וגם על הרגע בו הבינו שחייהם לא יהיו אותו הדבר ומה שקרה למשפחה מאז.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"ג'וחא", רס"ן יוחאי קלנגל, הספיק להיות רק שעה אחת ביום הולדתה הראשון של בתו הבכורה, וכבר חזר להר דב. כמה שעת לאחר מכן נהרג בהתקלות עם מחבלים. "כשאני מגיע לבית ההורים אני רואה את האמבולנס ושיירת רכבים", נזכר אמיר, אחיו של יוחאי. "נכנסתי פנימה וראיתי את החבר'ה מקצין העיר מקריאים הודעה גנרית: "צבא הגנה לישראל משתתף בצערכם...". מאז, החוסר לא מרפה. "לפני חודש שיחקתי עם הבנות של ג'וחא, לינור וליאב, ולינור אמרה לי "בוא נשחק באבא ובת". אמרתי לה "אני לא יכול, מה פתאום, אי אפשר", אבל אשתי הסתכלה עלי ואמרה לי - "בהצלחה". התיישבתי על הברכיים ושיחקנו אבא ובת. זה מפרק, זה מגיע לפרצוף ב-200 קמ"ש ואין לך איך לעצור את זה. זה הופך את הבטן".
"כשהנוירולוג בישר לנו שטל מת מוות מוחי, הרגשתי כמו שתמיד אומרים - כל העולם עצר מלכת" מספרת חן שגב על אחיה הקטן. בקהל יושבת נוי יפרח, אחותו של סמ"ר טל יפרח שנהרג אף הוא. הן נפגשו בשבעה, כשחן באה לחזק את נוי. למרות שלא הכירה אותה, היא הרגישה שהיא חייבת לבוא. "אני זוכרת שחן שמה לי יד על הברך ואמרה "יש לנו מכנה משותף רחב יותר ממה שאת חושבת. לי קוראים חן ולך נוי, לאח שלך קוראים טל וגם לשלי ושניהם שירתו באגוז". הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "אין לי מושג מה את רוצה מהחיים שלי, אני לא אחות שכולה, לא יודעת מה אני עושה פה".
"זורקים אותך למים, אומרים "אח שלך מת, את תמשיכי לחיות", מספרת נוי. "כשאני איבדתי את אח שלי, הבית שלי התמוטט לחלוטין. אני החלטתי מה כותבים על המצבה של טל, אני התמודדתי עם הכתבים שחיכו מתחת לבית, אני זו שהתמודדתי עם האזכרות וההנצחות וימי הזיכרון". חן מסכימה: "עוד מימי השבעה, כל אדם שניגש וניחם אמר "תהיי חזקה בשביל אמא ואבא". הרבה פעמים תפסתי את עצמי ואמרתי "חן, את צריכה גם להיות חזקה בשביל עצמך".
"ב-2 וחצי לפנות בוקר אני מתעורר לקול צרחה מטורפת" מספר אליסף פרץ. "אמא שלי צועקת פעמיים את השם: אוריאל אוריאל". פתאום נדלק האור בחדר והיא עומדת באמצע וצועקת "קומו קומו, אח שלהם נהרג". אליסף מספר על השנים שעברו מאז. "פתאום בימי שישי לא שרים יותר שירי שבת. שאלתי את אבא שלי למה והוא ענה "כי אוריאל נהרג". כילד, לא הבנתי את הקשר. בשנתיים אחרי שהוא נהרג היה אסור לאכול בבית שלנו עוגות גבינה. שאלתי את אמא למה, היא אמרה "כי אוריאל אהב עוגות גבינה", ואני לא מבין, גם אני אוהב עוגות גבינה".
עם השנים , למד להתמודד עם הכאב. "אתה מתחיל חיים נורמלים, שפויים. ואז לפני 9 שנים ו-10 ימים, ביום שישי בשעה 12 וחצי בצהריים, אני יושב בחדר שלי בקומה למעלה ושומע את אמא שלי צועקת שוב, הפעם את השם של אלירז. אמרתי לעצמי "זה לא יכול להיות, לא יכול להיות"". אלירז נהרג במבצע עופרת יצוקה. "אמא סירבה לפתוח את הדלת במשך חצי שעה. כשסוף סוף הסכימה להכניס את קצין העיר אל הבית, היא שמה את היד שלה על הפה של הקצין ואמרה לו "אתה תשתוק. כל עוד אתה לא אומר את המילים, הבן שלי עוד חי".