ספק אם ישראלים רבים מכירים את השעה הזאת - קצת אחרי ארבע בבוקר - מקרוב. רוחות רפאים אנושיות, פנטומים חרישיים, מגיחים בשקט, בהשלמה. היעד של הצלליות האלו הוא מחסום קלנדיה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
את נימר, תושב קלנדיה, פגשנו בדרך לעוד יום עבודה. הוא מספר שהנסיעה מקלנדיה עד ליעד הייתה אמורה לארוך רק 30 דקות, אלא שכדי להספיק להגיע לעבודה בשבע בבוקר הוא צריך לקום כבר בשלוש.
"יצאתי היום מהבית ופתאום נתקלתי בצבא, הם כיוונו לעברי רובה", הוא מספר. "החייל שאל לאן אני הולך. אמרתי שאני הולך לעבודה, אבל הוא לא האמין שאני הולך בשעה כזאת והתחיל לבדוק אותי. הוא בדק את השקית עם האוכל שהחזקתי ביד".
"אין מה לעשות, חייבים לאכול"
יש דברים שלא משתנים, כמו סימן ההיכר של הפועלים - השקית ביד. כמעט כל העובדים במחסום לוקחים את ארוחת הבוקר איתם. ככה זה כשהדרך לעבודה הופכת פתאום למסע של שעות ארוכות.
"נסיעות, מעברים, בלגנים, מה לעשות, חיים קשים", אומר ערסלאן, פועל בישראל. "למה אני צריך לקום בשלוש וחצי? אנחנו חיות? זה לא חיים אח שלי, הם חושבים שאנחנו לא בני אדם. כל אחד פשוט הולך אל הפרנסה שלו, מביא את הלחם והחלב לילדים שלו, זהו". מוחמד, תושב יטא, יוצא למסע לפנות בוקר עבור 100 שקלים ליום עבודה. "אין מה לעשות, אנחנו צריכים לאכול, יש לי ילדים קטנים", הוא אומר.
בחוץ משתרכים תורים ארוכים מאוד. בכל רגע מגיע רכב, פורק את יושביו והם רצים לתפוס מקום בתור. ואז, בשלב מסוים ובלי שום סיבה לעין, התור נמחק, הצפיפות מתגברת ומלחמת ההישרדות היומית של אלפי בני אדם מתחילה.
"אף פעם לא ישן"
כדי להבטיח לעצמם חיים בכבוד, כל אחד מאותם אלפי האנשים שעובר פה נאלץ לוותר בדרך על הכבוד הרמוס. "אני במעבר קלנדיה ויש פה ברדק, אני לא יכול לעבור עכשיו", אומר מחמוד, תושב בידו, למעסיק שלו. "אבל אבא עבר, הוא עכשיו במפעל".
"אתה מתעורר ונושא את המזרון על הגב שלך", מספר תאיר אבו עיד שעובר בישראל. "אתה לוקח את המזרון איתך כי בעצם אתה אף פעם לא ישן. אתה כל הזמן רק חושב: מתי אני צריך לצאת? מתי אני צריך לקום? מתי אני צריך לאכול?".
"גם חמור ימות בסוף מתשישות"
נדמה שכבר שנים שום דבר לא משתנה וההבנה שמשהו כאן לא תקין כבר מזמן חצתי גבולות פוליטיים. לאחרונה נשמעים קולות גם מהימין האידיאולוגי, המתנחלי, שיוצאים בחריפות נגד המציאות הזאת.
כך נשמע השר אורי אריאל (הבית היהודי) בריאיון ל"פרלמנט שישי" ברדיו תל אביב: "לך תראה איך הם עומדים, מחכים להיכנס לישראל במחסומים. בושה וכלימה למדינת ישראל ולמערכת הביטחון. עומדים שם אנשים בתנאים לא תנאים - בקיץ חום אימים, בחורף יורד גשם. מה הבעיה לסדר את זה?".
"גם חמור, אם תעיר אותו כל יום - תיקח אותו בלילה ותחזיר אותו ביום - ימות בסוף מהתשישות ומהיעדר השינה", אומר פועל נוסף. "אני לא רואה את הבן שלי בכלל. אני מנשק אותו בבוקר כשהוא עדיין ישן, וחוזר בערב כשהוא כבר ישן. הילד שומע את הקול שלי, מתעורר, מדבר איתי קצת וחוזר לישון. אני מעדיף להסתנן לתל אביב ולא לעבור במעבר הזה יותר".
המעבר הזה לפנות בוקר בקלנדיה הוא המציאות היום-יומית העלובה של רבבות בני אדם. למעט מקרה חריג אחד, איש כאן לא מעורב בטרור. אנשים שרק רוצים להתפרנס ובדרך צוברים השפלה וייאוש. האנשים שבונים את כאן את הבתים ומנקים פה את הרחובות פותחים את יום העבודה שלהם לאחר מסע לילי מפרך - ומיותר כל כך.