שמעון דרעי ז"ל נהרג בפעילות מבצעית של השב"כ בג'נין ב-5 ספטמבר 1967 - כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. הוא היה איש שירות הביטחון הכללי הראשון שדבר מותו פורסם בתקשורת ותמונתו אף הופיעה בעיתונים. אלמנתו רחל לישנסקי מספרת לחדשות 2 Online על התקרית בה נהרג ועל התעקשותה שייקבר בבית עלמין צבאי.
לעדכונים נוספים ולשליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
"שמעון נהרג ממה שהיום מכנים 'אש כוחותינו', אבל אז לא קראו לזה ככה", אומרת אלמנתו של דרעי. "בתקופה ההיא לא הרבו לדבר, ובטח שלא על דברים כאלה. המון שנים לא היה לי ברור שבגלל זה הוא נהרג".
"שמעון היה בשטח ורדף אחרי מבוקשים. הם כבר תפסו שניים והיו שניים נוספים", מתארת לישנסקי את פרטי התקרית הקטלנית בג'נין. "המפקד אמר לו ולחבר שלו לעקוב אחריהם בזמן שהוא עוצר את אלה שנתפסו. הם התחילו במעקב, אבל הרגישו שהם מאבדים אותם ושמעון החליט שהוא לא מוותר, ועצר אותם".
"איש השב"כ הראשון שסיפרו שנהרג בפעילות"
"זה היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים והחשיבה הייתה שאנחנו כל-יכולים והערבים הם כלום, אז הם לקחו אותם לרכב והושיבו אותם מאחורה בלי כיסויי עיניים, בלי אזיקים, בלי כלום", היא מסבירה. "שמעון הרגיש שהם מתכננים משהו ואמר לנהג. מסתבר שלפני שהם יצאו היה לשמעון מעצור בנשק, אבל הוא אמר שיסתדר, וכשהתחיל הבלגן ברכב הוא ניסה לירות על המבוקשים, אבל הנשק נתקע שוב".
"אחד המבוקשים היה ביריון וניסה לשבור לנהג את המפרקת, אז שמעון זינק עליו והתחיל להיאבק בשניהם. בינתיים הנהג יצא מהרכב והתחיל לירות על המבוקשים, אבל פגע גם בשמעון", אומרת רחל. "המבוקשים נהרגו ושמעון הספיק לומר שהוא נפגע, אבל הם לא הספיקו אפילו להגיע לבית החולים לפני שהוא נפטר".
היא מספרת ששמעון היה איש השב"כ הראשון שדיברו על מותו בפעילות של הארגון ותמונתו אף פורסמה בעיתון. "זה הפך את המעמד שלי למורכב", נזכרת רחל. "בהתחלה קברו אותו בבית עלמין אזרחי, אבל נלחמתי כדי שיעבירו אותו לבית עלמין צבאי כי לא רציתי שכשאבוא עם הבן שלנו כולם מסביב יהיו זקנים ורק אבא שלו צעיר".
"הבן היה שואל על כל גבר ברחוב: 'זה אבא?'"
"שמעון נלחם למען המדינה שלנו, הוא היה לוחם ואהב אקשן, לכן השב"כ התאים לו", אומרת אלמנתו. "נפגשנו בגיל צעיר, במועדון סטודנטים בחיפה - הוא הזמין אותי לרקוד ומאז היינו יחד. למרות ששנינו היינו עקשנים ונפרדנו כמה פעמים, בכל פעם האהבה גברה והחזירה אותנו זה לזרועות זו. הוא היה איש נחמד ועליז, חבר טוב, שלא הספיק הרבה בחייו כי נהרג בגיל 27".
רחל מספרת שהייתה בחודש שלישי להיריונה כששמעון נהרג: "קראתי לבן שלנו על שמו, אבל במשך שנתיים קראנו לו 'חמודי', כי לא הצלחתי לקרוא לו שמעון. אחר כך התחלנו לקרוא לו 'שישי', וככה אנחנו עושים עד היום. כשהוא היה קטן והיה מסתכל על אבות אחרים, הייתי מסבירה לו שגם לנו פעם היה אבא, אבל עכשיו כבר אין.
"כשהוא גדל קצת, שישי היה הולך איתי ברחוב ושואל אותי על כל גבר שעובר: 'זה אבא?', ואז הבנתי שאני חייבת לחפש עבורו דמות אב ולתת לו את החיים הכי נורמליים שאפשר, בתוך משפחה אוהבת. מישהי הכירה לי את בעלי הנוכחי, שהוא באמת אבא נפלא לשישי - אבל במקביל נשארנו בקשר מאוד חם עם המשפחה של שמעון והוא תמיד ידע עליהם ועל אבא שלו. ככה הוא גדל".