הם מסתכלים בתמונות וסרטונים של ההרס ומצליחים לזהות את מעוזי ילדותם בחאלב שבסוריה. פגשנו אותם השבוע, שלושה אחים: רס"ב א', רס"ב ז' ורב-סרן ג' - שלושתם אנשי מודיעין שעוסקים בהאזנות ומשרתים באותו בסיס במרכז הארץ של יחידה 8200 של אגף המודיעין.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
הם היו ילדים סורים לכל דבר, אך התחנכו במסגרות יהודיות כחלק מהקהילה ולמדו עברית תנ"כית. עם זאת, כבר מגיל קטן ידעו שבסופו של דבר יעלו לארץ הקודש - ארץ ישראל. עם הזמן הם שמעו על משפחות בודדות שנמלטו מהמדינה, עד שהוריהם החליטו שזה חייב לקרות.
הסוד הגדול נשמר. אם המשפחה שיתפה בתכנית רק את הבן הבכור א', כיום בשנות ה-40 לחייו, שהיה כבר בן 19. בתיאום חשאי עם הסוכנות היהודית, ומבלי לגלות לאף בן משפחה אחר, זה קרה.
כשניתן האות השלושה היו בלימודי קודש בבית הספר היהודי. "בואו דחוף הביתה", אמר א' לאחיו הקטנים. ההורים לא היו בבית, גם לא האחיות. "שימו עליכם שני זוגות מכנסיים ושני זוגות גרביים", ביקש האח הגדול. "בשביל מה?", הם חשדו - והוא היה חייב לגלות: "אנחנו בורחים היום, לישראל".
פחד הורגש באוויר. לעזוב את הבית המוכר כל כך, מקום שלא היה רע בו. מבחינתם אז החלה "יציאת סוריה". הבית נותר נטוש לגמרי - הכל נשאר מאחור. כל התמונות, המשחקים, החפצים - מיותמים ונעולים. והאחים יצאו לדרכם, פגשו את ההורים ואת האחיות והחלו בנסיעה לכיוון הגבול, כשעתיים להערכתם. החושך כבר ירד, היה קר - והם הולכים בטור אחד אחרי השני, בני המשפחה ועוד שני מורי דרך. האח הבכור א' - האחרון.
"באותו רגע אמרתי שאני לא זז מפה כי פחדתי, הייתי בן 14", נזכר ז'. "אבל הרגשתי שאין ברירה, שאני מסכן את כולם, שהפילו עליי אחריות. לא היה לי מה לעשות".
ואז נשמעו יריות: "עלו עלינו"
הדרך המפותלת החלה, בני המשפחה שומרים על השקט מחשש שמישהו יגלה אותם. העונש בצד הסורי הוא מאסר ודאי, וסביר להניח גם חקירות קשות ועינויים.
עוברים את הגבול, והמתח נמשך - עד ששומעים יריות. "עלו עלינו", הם מספרים - ומתארים לפחות 15 חיילים ממדינה שכנה שרצו לעברם.
הקליעים עברו להם בין הרגליים ומעל הראש. א', שהיה אחרון בטור, צועק מכאב. אבא שלו הורה לו לרוץ. החושך מוחלט, והוא לא מצליח לזוז, מאבד את ההכרה ונופל על הקרקע. כעת הוא לבד, מעבר לגבול, מסתנן לא חוקי. הוא מתעורר אחרי כמה שעות מבעיטה של אחד החיילים.
"הם התחילו לשאול אותי דברים. ניסיתי לדבר איתם, אבל הם לא הבינו", הוא מתאר. אחר כך העבירו אותו למרפאה בגבול, ומאוחר יותר לבית חולים, שם אחרי חקירה ממושכת חשף שעוד מבני המשפחה שלו ברחו מסוריה.
רק אחרי כמה שבועות של געגועים ודאגה התאחד א' עם אמו. ממקום המסתור שלה ושל בני משפחתה, שם הם שהו יותר מחודש, היא באה לפגוש אותו. ימים ספורים אחר כן הוא הועלה מאמבולנס באלונקה למטוס אל על בדרך לישראל.
בארץ השתקעה כל המשפחה בחולון והחלה ללמוד עברית באולפן. א' היה מאושפז וחודשים עבר פיזיותרפיה. הקשר הראשון עם צה"ל היה שלו. בני דודיו, שברחו לישראל מסוריה וקודם לכן שירתו ביחידה 8200 - משכו אותו לשם.
כמה שנים עברו, ואיך לא - אחיו הצעירים החליטו ללכת בעקבות הבכור במשפחה. כך הם הפכו ל"אחים הסורים" של 8200. יודעי ערבית על בוריה, שמנצלים את הידע בשביל האזנות וידיעות מודיעיניות.
השנים חלפו, התפקידים השתנו, האח הצעיר יצא לקצונה. היום משרתים שלושתם באותו בסיס במרכז הארץ. לעתים משתתפים בדיונים זה עם זה, וגם מתווכחים כשצריך. הקשר המשפחתי ידוע לכולם, אך לא מפריע לטענתם.
רס"ב א' אחראי על הכשרות בבסיס של 8200 ועל לימודי השפה הערבית; רס"ן ג' מפקד על מספר מחלקות מודיעיניות באותו בסיס; ואילו רס"ב ז' הוא מוקד ידע ומומחה תוכן וידע של השפה ערבית. העבודה מחייבת שמירה על ביטחון מידע, גם ביניהם.
היום כבר כמעט ואין יהודים ממדינות ערב שעולים לישראל ומתגייסים לאגף המודיעין, ולכן מדובר במוקדי ידע. "אנחנו מעבירים את הדברים הלאה. הנחלת הידע לאחרים זו המשימה היותר חשובה שלנו", מדגיש א'.
ז' מוסיף: "זה שילוב של דברים שהבאנו מהבית ודברים שהבאנו מהיחידה. כל אחד עבד במודיעין שנים רבות והשילוב של שניהם מביא לכך שאנחנו מכשירים את האנשים טוב יותר. העבודה לא נגמרת".
המלון ממקום מולדתי בתמונות ההרס
למרות השנים שחלפו קשה להם להסתכל על תמונות הזוועה, ולשמוע על הרג האזרחים וקרבות הרחוב המדממים במדינה בה נולדו וגדלו. מהמידע האחרון שהם קיבלו ביתם נטוש. ז' מאמין כי הוא כבר חרב בשל הקרבות בחאלב, אבל אין מי שיאמר להם בוודאות.
בצילומי ההרס זיהו השלושה אפילו מקומות בהם בילו כילדים. "זכרתי את המלון שהיה בו פיצוץ גדול במרכז העיר, הוא היה לא רחוק מהבית שלנו", מספר א'.
אחיו ג' מצטרף לתחושות הקשות: "זה כואב כי המדינה שבה גדלת ונולדת נהרסה כמעט לגמרי. זה כואב ברמה האנושית, מאות אלפי בני אדם הרוגים, מרביתם אזרחים תמימים שאין להם קשר לשום דבר. הנחמה היחידה היא שאין שם כבר יהודים, כל החבר'ה שגדלתי איתם כבר לא שם".
וחוץ מאחים, הם קולגות. אפשר להגיד שאפילו רס"ן ג' הוא המפקד הלא ישיר של אחיו רס"ב ז'. "אנחנו עובדים על לא מעט דברים ביחד", הם אומרים בחיוך. ההפרדה, הם מדגישים, מוחלטת: "כולם חושבים שבימי שישי בארוחות אנחנו מדברים על מה שקורה בצבא אבל אנחנו לא מדברים על הדברים האלה בכלל".
"ברמה הפרקטית יום יום אנחנו תורמים לביטחון ישראל ורואים תוצאות, אבל אלה דברים שאסור לנו לדבר עליהם", הם אומרים לצד קצין ביטחון המידע של היחידה שהצטרף לשיחה ומהנהן. "נשארנו בצבא כי אנחנו רוצים לתרום ולהביא מהידע שלנו, אבל כדי להביא ידיעה מודיעינית טובה עובדים הרבה אנשים".
בתור אנשים שעובדים במודיעין בתחום הערבית כבר שנים, האחים אומרים כי למרות הירידה בלימודים של השפה בבתי הספר וחוסר ההשקעה בתחום - הארגון עצמו מתנהל במקצועיות ובהמון תעוזה. "לכל אחד מאיתנו זו הגשמת חלום מסוים, הפסגה של הציונות - ואין מקום טוב יותר מאגף המודיעין".
אז תמונות משם כמעט ואין, רק זיכרונות, וגם מה שהיה אולי כבר איננו לאור ההרס. התחושה קשה כשנזכרים במסע לארץ ורואים את מה שקורה בסוריה - בכל זאת, המקום שבו נולדו וגדלו כנערים. "בפסח אנחנו אומרים יציאת סוריה, ולא יציאת מצרים", הם מציינים - ורק חולמים לחזור אולי, מתישהו, לביקור במולדת שהפכה לעיי חורבות.
לפניות לכתב: MatanH@Ch2news.tv