למרות שמדובר בשכונה המצויה בשטחי הרשות הפלסטינית, בסוף השבוע נראו במחנה הפליטים דהיישה מראות שהזכירו את אלה של סמטאות העיר עזה: מאות ילדים ונערים רעולי פנים צעדו ברחבי המחנה כשהם אוחזים בנשק, באירוע לציון יום השנה להקמתו של פתח. אותו הארגון שאמור לייצג את הפרטנר בצד השני.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק

העובדה כי מרבית משתתפי האירוע כלל לא נולדו עם הקמת פתח לפני חמישים שנה, לא עצרה איש מהם מלצאת ולהשתתף בתהלוכה בהובלת ילדים בני שמונה.

קוד הלבוש מחייב: הפנים מכוסות במסכה או בכאפייה, והידיים אוחזות ברובים – ומאלה יש הרבה. אחרי הילדים מגיע הדבר האמיתי: חמושי פתח - כולם בני המחנה - חלקם נושאים את שם הזרוע הצבאית גדודי אל אקצה, שהתפרקה בינתיים.

הם צועדים לאורך סמטאות המחנה ואוספים אליהם מבטי הערצה מילדים וממבוגרים, וזוכים בין השאר גם למטרי סוכריות שמשליכים עליהם מהגגות. נדמה שהמטרה היא הפגנת כוח פנימית להוכיח - אולי בעיקר לעצמם - שההתנגדות עדיין קיימת בתוכם.

"המסר של התנועה לעם בישראל הוא שתנועת פתח החזקה, היא האופציה היחידה עבור העם בישראל להשגת שלום היסטורי", אמר מפקד תנועת פתח בנפת בית לחם, מוחמד אל-ג'עפארי. "אם ישראל לא תנצל את ההזדמנות להשיג שלום היסטורי עם תנועת פתח, היא תתחרט על זה במאות השנים הבאות. מכיוון שמאבק הילדים האלה במידה ולא יהיה שלום אמיתי בשטח, יהפוך לצבאות שיילחמו למען פלסטין"

הילדים שיהפכו לצבאות לשחרור פלסטין. ילדי (צילום: חדשות 2)
הילדים שיהפכו לצבאות לשחרור פלסטין. ילדי | צילום: חדשות 2

מאבק בלתי מזוין: עד מתי?

המהלך של אבו מאזן באו"ם נתפס בשטחים כהכרזת מלחמה דיפלומטית, לא יותר. אבל כשאתה צועד בסמטאות מחנה הפליטים דהיישה מוקף בעשרות רעולי פנים חמושים, אתה תוהה האם פתח חולק את גישתו של אבו מאזן באשר למאבק הבלתי מזוין בישראל.

כדי להרגיש את הדופק בשטחים כדאי ללכת למחנות פליטים, כמו דהיישה. מאז ומעולם הם היו המצפן, מבשרי הכיוון של הפלסטינים. חמאס אומנם לא נמצא כאן, אבל נוכחותו מורגשת היטב מחשש לפגר אחרי האחים מעזה.

האירוע מגיע לשיאו בהדלקת משואה חגיגית, כשחתן הכבוד הוא לא אחר מאשר עיסא עבד-רבו, תושב המחנה שעד לא מכבר ריצה עונש מאסר בישראל בגין רצח שני סטודנטים ישראלים בשנות השמונים.

קשה לשאוב אופטימיות מהביקור שלנו בדהיישה. במציאות שם אף שיח אינו מתקיים, וכולם מדברים ייאוש. אחרי שנים של משא ומתן עקר ודרך ללא מוצא, עדיין נמנעים מלדבר על עימות בשטח. כאן הקרב בינתיים דיפלומטי. בדגש על "בינתיים".