יש כאלה שמגדירים אותה כתקופה החשובה ביותר בחיים, אחרים מתגעגעים למדים ואחוות הלוחמים ויש שמתקשים לשכוח את המפקד הקשוח ואת תורנויות המטבח המפרכות. אבל מה זוכרים נבחרי הציבור שלנו מהשירות הצבאי?
שרת התרבות והספורט לימור לבנת לא תשכח אירוע משעשע במיוחד במהלך שירותה כמש"קית ח"ן, חינוך וסעד בחיל השיריון, עת הוצבה ברמת הגולן. "באותן שנים לא היו הסעות לחיילים, וגם התחבורה הציבורית לא היה משהו שאפשר להתגאות בו. וכך הפכה למעשה הנסיעה בטרמפים לדרך היעילה ביותר להגיע מהבית לבסיס.
"גרתי אז עם משפחתי ברמת גן. כהרגלי יצאתי מביתי לכיוון דרך נמיר בתל אביב בתקווה ל"התגלגל" בכמה שפחות טרמפים שיקרבו אותי במידת האפשר לרמת הגולן, שם שירתי.
"הטרמפ הראשון באותו יום היה עד לחדרה. זמן קצר לאחר שירדתי עצרה לי מכונית ובתוכה ישב קצין בדרגת סגן אלוף. שאלתי: "לאן אתה מגיע?" והוא ענה: "לאן את צריכה?". השבתי: "צפונה, אבל גם עד עפולה זה בסדר".
"הוא אמר: אני ממשיך הלאה, אם את רוצה אני יכול להוריד אותך גם בטבריה ואמשיך הלאה. השבתי לו: "גם אני ממשיכה הלאה, חצור גם טוב לי". בשלב הזה הוא תהה: 'את ממשיכה הלאה מחצור? לאן את מגיעה?'.
"השבתי שאני צריכה להגיע לרמת הגולן לנפח. 'מה את עושה בנפח?', הוא שאל. השבתי שאני משרתת שם באחת היחידות בחטמ"ר. אבל הוא לא הרפה: 'מה את עושה בנפח?'. כמובן שריבוי השאלות וההתעניינות מצד קצין בדרגתו גרמו לי להיות נבוכה.
"אני משרתת שם כמש"קית ח"ן, חינוך וסעד", השבתי ואז אזרתי אומץ לשאול: "למה את כל כך מתעניין? מי אתה?". התשובה היממה אותי: "אני אלוש הסמח"ט שלך!".
"לימים מי שנודע בכינוי 'אלוש' הלא הוא נוי פנחס מפקד אגדי בצה"ל שקיבל את עיטור הגבורה, נישא לשחקנית אביבה מרקס, ומזדמן לי לא מעט לפגוש אותם במסגרת תפקידי כשרת תרבות בבכורות של הצגות ואירועים בתיאטראות".
סגירת מעגל עם פרס
"בקיץ 1975 סיימתי את קורס קצינים בבה"ד 1 ושר הביטחון דאז ולימים נשיא המדינה שמעון פרס בירך אותנו באופן אישי", נזכר סגן שר החוץ דני אילון. "שנינו לא ידענו אז שכעבור 27 שנה הוא כשר חוץ ימנה אותי כדיפלומט להיות שגריר ישראל בוושינגטון. היום פרס כנשיא ישראל, ואני כסגן שר החוץ ממשיכים להילחם על מעמדה ותדמיתה של ישראל בזירה המדינית".
"ב-2 בפברואר 1971 נכנס ח"כ אבי דיכטר בשערי הבקו"ם בתל השומר וחיש מהר מצא עצמו משובץ בתפקיד שנראה לא קרבי מספיק בעיניו.
"חף מכל ידעי צבאי, נעזרתי ב"מומחה" (שבימינו אז היה לא יותר מחר לכיתה אשר לו גיס "שמבין" בצבא) ומיהרתי להתנדב לכל היחידות ההתנדבותיות שהיו באותו יום, ובהן סיירת מטכ"ל", הוא מספר.
"בחלוף יום של מבדקי שדה, שאליו נגשנו חברי ואני, מצאתי עצמי ברשימת המתנה לסיירת מטכ"ל (אשקר אם אומר שהייתה זו הסיירת הנכספת שכן לא שמעתי עלייה עד לאותו היום...). רק בתום שלוש שנות שירות בסיירת ועוד 16 שנות מילואים מבצעיים", הוא מסכם.
הגשמת החלום הציוני
"גיוסי לשרות הצבאי היה חלק מאידיאל של הגשמת החלום הציוני שלי", מדגיש ח"כ שלמה מולה. "מספר שנים קודם לכן, ב-1984, חולצתי על ידי הקומנדו הישראלי ממדבריות סודן ועליתי ארצה, לאחר מסע רגלי מפרך.
"הרגשתי שאני מחזיר חוב לצבא הגנה לישראל, המפגש עם חיילים שבאו להציל אותי השאיר בי חותם רגשי ואהבה גדולה לשרות הצבאי.
"למרות שהמסלול הצבאי שלי לא היה קל, במיוחד בשל קשיי השפה והתרבות בתקופת ההכשרה צבאית-בקורסי טירונות וקורס קצינים, בכל יום וכל דקה ראיתי בשרותי הצבאי ככרטיס כניסה לשילובי והצלחתי במדינת ישראל. לא רק זאת שאני תורם תרומה משמעותית למען החברה אלא אני גם מתווה ומהווה מודל חיובי למען יוצאי אתיופיה אחרים".
ח"כ שי חרמש לא ישכח איך כלוחם בחטיבת המילואים של הצנחנים השתתף בקרב בירושלים והיה עם הכוח הראשון שפרץ דרך שער האריות והניף את הדגל על הכותל. "צילמתי את עצמי בזמן צניחה מעט לפני שפייסבוק ואייפון פרצו לחיינו, ליתר דיוק לפני קרוב ל-47 שנים", הוא משחזר בהתרגשות, "בכל זאת יצאה מזכרת לא רעה מהחוויה עמוסת האדרנלין והשליחות".
"לקחת חלק בכח הצנחנים הראשון שפרץ לירושלים זה לא עוד חווייה ישראלית פרטית אלא אירוע מכונן שהולך אתי יום יום, לכל אשר אפנה. לא מזמן פגשתי את הרב גרוסמן, מקים עמותת 'מגדל אור', שמיקם את בסיס מתנדביו באותו האנגר שבו אנחנו, מאותה חטיבת צנחנים ששחררה את ירושלים, יצאנו לצלוח את התעלה במלחמת יום כיפור. כמעט חמישה עשורים וכל הצטלבות כזו של ההווה והעבר מרגשת מחדש".