שלוש שנים בדיוק לאחר שאריאל שרון שיצא מעזה נרדם, חיילי צה"ל חוזרים לשם. האם זוהי ההוכחה לכישלון המהלך? האם הדמעות שאנו מזילים עתה יכלו להיחסך ללא תוכנית ההינתקות, ללא המהלך הרשום כולו על שמו של אריאל שרון?
גלעד שרון, הבן, מחליט עתה להגיב על הטענות האלו. מחליט שזהו תפקידו, להיות הפה שאביו לא יכול להזיז. "כן, אני מרגיש ככה", הוא אומר בראיון מיוחד לדני קושמרו, "תשמע, אנחנו מאד קרובים. כל אחד אוהב את אבא שלו. גם אני אוהב את אבא שלי".
"אם מישהו טוען היום שזו היתה טעות לצאת מעזה, שיבוא היום ויקרא להישאר שם"
אז מה חושב עתה הבן על הטענות שנשמעות על אביו? מה אולי אביו היה עונה להם? "היו מעל ל-6000 רקטות בבערך ארבע שנים שלפני היציאה מעזה. רקטות ופצמ"רים", הוא מזכיר. "היו 149 ישראלים הרוגים, 11 גדודים שהו שם. זה מחיר שהציבור בארץ לא רצה לשלם". ולמבקרים הוא אומר, "אם מישהו טוען היום שזו היתה טעות, שיבוא היום ויקרא להישאר שם".
אחת מהביקורות שנשמעו עוד במהלך ההתנתקות ובטח שאחר כך הייתה עניין ציר פילדלפי. היו שהזהירו גם אז שהפקרת הציר לידי הפלסטינים תגביר משמעותית את הברחת כלי הנשק לתוך עזה. גם היום, בעוד גורמים שונים מנסים לתווך בין ישראל לחמאס ולהגיע לסוג של הפסקת אש, נראה שישראל למדה משהו מהניסיון ההוא. אנחנו שומעים יותר ויותר גורמים מדינים וביטחוניים שאומרים שללא פתרון אמיתי לציר פילדלפי ולהברחות הנשק לא יכולה לקום הפסקת אש.
אז האם נטישת הציר הייתה טעות? אולי היתה חובה, גם לאחר ההתנתקות, להחזיק חיילים שישמרו ויצמצמו את הברחות הנשק? "האם שכחתם כבר את השורה של חיילים על ארבע, שמתקדמים ומחפשים שרידים של החברים שלהם שהתפוצצו שם ממטען?!", יוצא מאדישותו שרון, "את מנהרות התופת מתחת למוצבים? את כל הרימונים שנזרקו שם כל הזמן? לשבת בציר פילדלפי זאת מלכודת מוות. אבל מי שחושב שצריך לשבת בפילדלפי. שזאת הייתה טעות, הנה, אפשר עכשיו לתפוס אותו. למה אני לא שומע אף אחד מציע את זה?".
ומה עם המצב ההומניטרי? האומנם הוצאנו את אחריותנו מעזה? או אולי, כפי שהפלסטינים עצמם אומרים, הפכנו את עזה ללא פחות מכלא מגודר ללא שום צינור של חמצן? "מאיפה שמגיעים כל הנשקים והרקטות שיגיע משם גם כל הציוד", מציע שרון. "האם נשמע סביר, שמאצלנו יגיע כל מה שצריך בשביל לחיות, בשביל לקיים שלטון, כולל מזומנים, וממצרים יגיעו רק אמצעי הלחימה?".
רק על נושא אחד שרון לא מסכים לדבר: פוליטיקה. גם לא שמנסים להפציר בו, "לא. אני לא אעשה את זה. אני לא רוצה פוליטיקה. אל תהיה מרושע".
"כל אחד אוהב את אבא שלו"
גלעד שרון משמש עתה כסוג של דובר לאריאל שרון, אבל הוא משמש גם כמשהו נוסף. כבנו. הוא מאמין שאביו יצא מהמצב בו הוא נמצא וגם חולק קצת מידע ממיטת חוליו, "הוא מזיז לבקשה אצבעות ידיים, רגליים. בעיניים יש גם קצת תגובות". הוא מספר על שגרת יומו, על כך שגם עתה אביו 'גוזל' לו ולאחיו עומרי לא מעט זמן, ומספר שכמעט כל יום שניהם באים לבקרו בתל-השומר. "אני מתגעגע אליו", הוא אומר בגילוי לב, "אני אוהב אותו. כל אחד אוהב את אבא שלו".