ההודעה על ביטול הגירוש של מבקשי המקלט לרואנדה ויישום מתווה חדש שיכלול השארה של 16 אלף פליטים בשטח ישראל הוביל ללא מעט שפשופי עיניים גם בקרב שרי הממשלה. רק לפני כמה חודשים אמר נתניהו שההפגנות נגד הגירוש ממומנות על ידי ארגוני השמאל ושהוא נחוש לבצע אותו, אך המרחק בין ההצהרות לבין ההחלטה הסופית הותירה רבים פעורי פה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
בשביל להבין את הפער המשמעותי בין הרטוריקה של החודשים האחרונים לדברים שנאמרו היום במסיבת העיתונאים צריך לחזור אחורה. בפברואר האחרון כתב נתניהו בפוסט בפייסבוק: "אעמוד בהבטחתי להוצאת המסתננים, לא יעזור לקמפיין הממומן של ארגוני השמאל".
שלושה חודשים קודם לכן, בנובמבר 2017, נתניהו הבטיח בישיבת הממשלה: "נוציא מישראל 40 אלף מסתננים, זאת תהיה הוצאה משמעותית ומוגברת". חודש לפני, במהלך סיור בדרום תל אביב, נתניהו אף שחרר את ההצהרה הבאה: "למסתננים אין זכות לחיות כאן".
היום, בהודעה על המתווה, שגובש מבלי שנתניהו שיתף את השרים, לא מוזכרת המילה סודנים, וגם המילה "מסתננים" הפכה ל-"מהגרים". המילה "גירוש" נעלמה אף היא ובאבחה אחת הפכה ל"הוצאה". איך קרה שההבטחות למלחמת חורמה בתופעה התרסקו אל קרקע המציאות?
ההסכמים כשלו, בג"ץ התריע
ראשית, ההסכמים עם מדינות שלישיות באפריקה נכשלו. אחרי שהתפרסם כי הגירוש לרואנדה ואוגנדה יהיה בכפייה - הן נסוגו מההבנות.
הסיבה השנייה: בג"ץ. רק לפני שלושה שבועות הוא הקפיא באופן זמני את המתווה שהמדינה הציגה לגירוש ודרש הסברים. המדינה התעכבה, שלא לומר גמגמה.
הסיבה השלישית חשובה לא פחות - הרחוב. החברה הישראלית געשה סביב הנושא והפגנות רבות ועצומות התקיימו נגדו.
כל אלה יצרו תחושה שאין ברירה אלא להגיע להבנות בינלאומיות, יחד עם האו"ם, אותו מוסד שמושמץ בישראל חדשות לבקרים. מכל המהלך הזה התברר שגם דרך ארוכה ופתלתלה מביאה בסופו של דבר לפתרון מידתי ומוסרי.