ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין מספר לראשונה על חברו, צביקה פוגל, שהביא אותו לשירות בשב"כ ונהרג באסון צור במלחמת לבנון הראשונה. על הסכם אוסלו, אומר דיסקין שהוא גווע לפני שנים בגלל מדיניות הפלסטינים ובגלל רצח רבין. דיסקין טוען שרק מנהיגים גדולים יכולים לעשות שלום, והוא רואה סיכוי נמוך ששני מנהיגים כאלה יקומו בעתיד הקרוב אצל הישראלים ואצל הפלסטינים במקביל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"התגייסתי והגעתי לסיירת שקד, שם הכרתי את צביקה פוגל", מספר דיסקין בריאיון מיוחד. "למרות שהוא היה מבוגר ממני בשנתיים נקשרתי אליו מאוד, היינו חברים טובים בצבא והשתחררו יחד לאזרחות. היינו עם הרבה אדרנלין, לא חשבתי על אוניברסיטה או לימודים וצביקה עלה על הרעיון להתגייס לשב"כ. בזכותו בעצם הגעתי לארגון".
אחרי שנתיים הוא הגיע למסקנה שיחידת המבצעים היא לא הייעוד שלו בחיים, הוא עבר התלבטויות לגבי המשך הדרך. המלצתי לו ללכת לאוניברסיטה וללמוד אבל הוא הרגיש שהייעוד שלו הוא בביטחון, הוכשר בשב"כ והוצב במרחב הצפון".
בסוף 1982, מלחמת לבנון בשיאה, היה בכניסה לצור בניין בן שש קומות ששימש כמפקדה הישראלית, שם צביקה ישב. "הבניין פוצץ, וצביקה נהרג במקום. הוא ישב בקומות התחתונות, לא היה לו סיכוי. הוא כבר היה נשוי והיה להם תינוק". עוד 75 ישראלים נהרגו בפיגוע, ביניהם תשעה אנשי שב"כ, שכונה לימים אסון צור הראשון.
"שחרור מחבלים מעודד את הפיגועים הבאים"
"בינואר 2010, כשאני ראש השב"כ, אני מקבל הודעה שהיה שיטפון בערב והרכב של שרה, אשתו של צביקה נסחף ולצערי היא נהרגה. התחושה הייתה קשה, כבדה, איומה. הבן איבד אבא בתור תינוק ובהמשך גם אימא. יש לי דמעות בעיניים כל פעם שאני רואה אותו, הוא כל כך דומה לצביקה".
ב-1985 מתרחש שחרור המחבלים הגדול, בתמורה לחיילי נח"ל חטופים. פעילי פת"ח רבים מגיעים לשטחים, ואנחנו רואים באותה תקופה עלייה משמעותית בפיגועים 'העממיים' ובמתח. שנתיים לאחר מכן, בערב פסח 1987, אני מקבל הודעה על בקבוק תבערה שנזרק לרכב ויש בו לכודים. בצומת אני רואה את אחת התמונות הקשות ביותר בחיי: רכב שהגיע מאלפי מנשה, עם משפחה בפנים, עולה באש. ההורים והילדים נכוו קשה, האם נהרגה. מחבל בודד עמד לצד הכביש וזרק בקבוק תבערה. האב הוציא את הילדים, וכשהוא ניסה להוציא את אשתו הלהבות כבר אכלו את האוטו. אני לא יכול לשכוח את האירוע הזה, ולא אוכל לעולם".
לשאלה האם שחרור המחבלים האיץ את פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אומר דיסקין כמי שחווה את השפעת שחרור האסירים על השטח הוא מתנגד לזה מאוד: "בוודאי לשחרור שנעשה תחת סחיטה. זה לא רק עניין של סחיטה לטרור, זה גם מעודד את הפיגועים הבאים. כך לא מבינים שיש מחיר לטרור. האנשים שיוצאים מבתי הכלא אחרי תקופות מאסר עוברים שם הדרכות ואינדוקטרינציה לטרור. הם זוכים לכבוד כשהם חוזרים לשטח והופכים למנהיגי טרור. זה לא תהליך שקורה ביום או יומיים, לפעמים לוקח שנה או שנתיים עד שהם בונים את החיים מחדש וחוזרים לפעילות - ואז רואים את המעורבות שלהם בטרור בשטח".
הגורם המרכזי לפרוץ האינתיפאדה היה שחרור אסירים
ב-1987 שפורצת האינתיפאדה הראשונה הגורם המרכזי לפריצתה הוא שחרור המחבלים של 1985, וכל מי שהיה בשטח אומר זאת בצורה ברורה. לכן אני מתנגד לזה, אני לא מתנגד לשחרור אסירים כמחווה יזומה של ממשלה שעושה שחרור במסגרת תהליך שלום, אבל היה נכון לדעתי לעשות את זה כשיש הישגים ביד, כשיש תהליך שלום בשל ומתקדם, כל עוד הוא יוזמה של הממשלה המשחררת ולא כניעה לתכתיבים חיצוניים.
המחווה שנעשתה כעת הייתה חשובה לפלסטינים אבל גרועה לישראלים והיא נעשתה על כלום, בלי משא ומתן רציני שהוביל אותנו לאיזה מקום. היום אנחנו מדברים על שחרור אסירים, שחרור אזרחי מדינת ישראל שלזה אני מתנגד בכל מצב, גם יהודים וגם ערבים שמעורבים בטרור צריכים לשבת בכלא. גם השחרור של זה שרצח את בני משפחת מוזס ב-1987 עומד על הפרק היום".
"שלום יכולים לעשות רק מנהיגים"
"שלום יכולים לעשות מנהיגים. מי שחושב ששלום יקרה מעצמו כי הציבור ישתכנע שצריך שלום טועה, זה לא יקרה. צריך מנהיגים, הם יכולים לשנות מגמות וכיוונים היסטוריים, וגם כשמסתכלים אחורה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן רואים את המעורבות הגבוהה של המנהיגים, בגין וסאדאת ורבין עם חוסיין. אפילו ערפאת היה לו כבוד לרבין, והאמין בו ובדברתו והייתה לכך משמעות.
הסכם אוסלו עם הפלסטינים קרס בשנים הראשונות של אוסלו כתוצאה משני דברים: הרשות הפלסטינית לא נלחמה בטרור כפי שהיא עושה בשנים האחרונות ובגלל רצח רבין. זה היה לא רק רצח מזעזע אלא גם הפיגוע האסטרטגי החמור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. זה הביא לתפנית היסטורית במהלך השלום עם הפלסטינים, אבל אני עדיין סבור שעם מנהיגות חזקה עם שני הצדדים אפשר לשנות מגמות וגם לשנות דעת קהל ולעשות מציאות יותר טובה.
ההסתברות שיקומו מנהיגים יותר טובים בשני הצדדים היא הסתברות לא טובה, אבל צריך לקוות לזה.