כך נראית "ירושלים המאוחדת": כ-140 אלף איש מתגוררים היום בשכונות שנמצאות מעבר לגדר ההפרדה. שכונות שמנותקות מעיר הבירה - ובאותה נשימה גם שייכות לירושלים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מרביתם של התושבים שגרים מעבר לגדר גם משלמים מיסים: מים, ארנונה וחשמל, אבל למרות זאת היחס שהם זוכים לו הוא שונה לגמרי. יש בעיר שכונות שלמות ש"הולכות עם אבל מרגישות בלי": מחנה הפליטים שועפאט והשכונות הצמודות לו בצפון מזרח ראס ח'מיס, ראס שחאדה וענתא החדשה, כפר עקב בצפון העיר, וואלג'ה בדרום העיר וחלק משכונת סוואחרה.
אז איך זה קרה? מאז הקמת גדר ההפרדה לפני 15 שנה, נוצרה המתכונת המוזרה הבאה: חלק מהשכונות נמצאות מחוץ לגדר אבל עדיין שייכות לירושלים, והחיבור בין שני החלקים - רופף מאוד. זה מתבטא בכך שהעירייה צמצמה באותם המקומות את השירותים הניתנים למינימום והנוכחות המשטרתית לא קיימת, מה שמוביל לכך שארגוני פשיעה וסוחרי סמים משגשגים, כך גם גורמי טרור שנכנסים פנימה אל הוואקום.
הדיור הזול הפך את השכונות לאבן שואבת לאוכלוסיות שונות מהגדה ולעניי ירושלים. שירותי הצלה בקושי נכנסים פנימה, אין פיקוח על הבנייה - ויש סכנת התמוטטות של מבנים רבים במקרה של רעידת אדמה. וזה לא הכל: כבישים, רמזורים, בתי ספר, גנים, הפסקות חשמל ומים, מערכת ביוב וניקוז - כל אלה במצב ירוד. בחלק מהמקרים הם בכלל לא קיימים.
בעוד ההשקעה בשכונות הערביות שבתוך הגדר דווקא עלתה, באחת מהתשובות הרשמיות של העירייה נמסר כי "האחריות לביטחון בשכונות אלה נמסרה לצה"ל וכתוצאה מכך העירייה מתקשה בביצוע עבודות תשתית, תיקון וסלילת כבישים". כל זה כמובן מגביר שנאה כלפי הצד היהודי, המשגשג יותר, זה שמעבר לגדר, שזוכה לשירותים עירוניים לרוב ושמפנים לו את האשפה באופן תדיר - אולי למעט בשביתות מחאה של העירייה.
במספרים זה אומר שהפער בין התקצוב הכולל של עוטף ירושלים לתקציב שכונה אחת, נניח פסגת זאב, שמספר תושביה קטן בחצי מהשכונות שמעבר לגדר, יכול להגיע לפי 15, 16 ו-17 אחוזים. תלוי באיזו שנה.
לא צריך לדבר במונחים של ימין ושמאל כדי לראות בני אדם. ירושלים במתכונת הנוכחית היא עיר לא מאוחדת: להיפרד או להישאר, זאת החלטה פוליטית מדינית, אבל לדאוג או להזניח - זאת כבר החלטה אנושית.