לא הרבה לפני 7.10 התבקשה מיקה אנגל (18) להגיע לבדה לקופת החולים ולרכוש כמה תרופות. "בדרך חזרה הביתה, כשהתרופות בידיה, היא התקשרה לקרינה, אמא שלה, ואמרה, 'אמא, הצלחתי!', מספר דודה, דייגו אנגלברט. "היא ילדה מאוד ביישנית, מבחינתה זה היה הישג להסתדר לבד בקופות החולים. היא הייתה מפחדת לנסוע לבד באוטובוס והיינו מחכים לה בתחנה כשתרד. היום, לא רק שהיא תסע לבד, היא זו שצריכה לנהוג באוטובוס, להוביל אותו. אי אפשר להסביר את הכוחות הנפשיים שיש לילדה הזו, היא ניהלה חתיכת אירוע ועשתה את זה בקוליות ונונשלנטיות".
היום (שישי) התבשרו שלושת הנשים למשפחת אנגל - קרינה (51), יובל (11) ומיקה, כי אב המשפחה, רונן אנגל, נרצח.
בימים הספורים שחלפו בין השחרור שלהן מ-52 יום בעזה לבין קבלת הבשורה הנוראה, היה נראה לרגע כאילו שאפשר יהיה להתחיל לחזור לחיים נורמליים. בעת הריאיון שקיימנו עם הדוד, דייגו, אחיו של רונן, השלוש ניסו לשמור על יציבות ואופטימיות. יובל, שנפצעה ברגלה במהלך החטיפה, מטיילת עם כיסא הגלגלים שלה ברחבי מחלקת השיקום, שתי האחיות מחקות את אנשי החמאס שהקיפו אותן במהלך 52 הימים שבהם היו חטופות בעזה. "הן אומרות לנו כל הזמן, 'שוויה, שוויה', במבטא ערבי", אמר אנגלברט. "הן יושבות ומספרות מה הן עברו, והן מספרות דברים נוראיים כאילו שזה סבבה. דברים שהן למדו לצחוק עליהם, אבל אלה דברים לא מצחיקים בכלל. הן פיתחו הומור משלהן. הן עוד לא נחתו, זה קפיץ מתוח", אנגלברט מספר. הוא יודע שהתמודדות ארוכה עוד בפתח. "אני מאמין שבעוד כמה ימים, כשהאופוריה תרד, אנחנו נתחיל לראות את השבר. כבר עכשיו רואים סממנים של שבירה, אבל הן עוד לא עיכלו את הכל".
מה זה אומר, "סממנים של שבירה"?
"אפשר לדבר איתן, הן שמחות, ואז פתאום הן יכולות להתפרק. מאפס למאה. הן יכולות לצחוק ופתאום לבכות בטירוף ולשאול. החלק הכי קשה שהיה במפגש איתן, היה כשיובל חיבקה את סבא שלה והתחילה לבכות, 'איפה אבא'".
איך אמא יכולה להשתקם כשאחי נמצא עדיין בשבי
בשבוע האחרון העצבים של הציבור הישראלי נמתחו עד קצה גבול היכולת, ואת מה שעבר על עצביהן של משפחות החטופים אי אפשר בכלל לתאר. כעת נמצאים הקרובים של המשוחררים ברכבת הרים חדשה של רגשות, בין הקלה ושמחה על האהובים שנמצאים שוב לידם לבין דאגה עמוקה לשלומם הנפשי, ובמקרים רבים עדיין חרדה לגורלם של אלה שנותרו עדיין בעזה. חנה פרי (79), שנחטפה מביתה שבנירים ביחד עם בנה נדב פופלוול (51), שוחררה אחרי 49 יום בשבי חמאס וכעת הצטרפה בעצמה למשפחות החטופים כשהיא מחכה לשחרורו של בנה. בנה הבכור, רועי, נרצח. "כשהודיעו לאמא שלי שהיא משתחררת היא נאחזה באחי ולא האמינה", מספרת בתה, איילת סווטיצקי. "החוטפים ביקשו ממנה ומעוד כמה נשים מבוגרות להתלוות אליהם. היא הייתה בטוחה שכולם משתחררים ושאחי ייצטרף אליה בעוד יום או יומיים. רק בארץ היינו צריכים להודיע לה שאחי עדיין בשבי ושהוא לא נמצא במתווה הנוכחי. אני לא יודעת איך היא יכולה להשתקם כשאחי נמצא עדיין בשבי. מאוד קשה לה".
באיזה מצב היא חזרה?
"היא איבדה למעלה מ-10 אחוז מהמשקל שלה. היא סוכרתית שלא הזריקה אינסולין 50 יום, היא סובלת מלחץ דם גבוה והיא לא קיבלה שום טיפול רפואי. היא הוחבאה בתוך מנהרה עמוק מאוד מתחת לאדמה ביחד עם עוד חטופים, גברים ונשים, חלקם מהקיבוץ שלה. היא לא ראתה אור יום וישנה על מזרון על הרצפה. חילקו להם חצי פיתה ושני תמרים ביום, לפעמים גם אורז. לא הייתה שם מקלחת, אז היא ניקתה את עצמה במים קרים שהיו במקום".
מה הם היו עושים במשך היום?
"בהתחלה הם שיחקו 'ארץ עיר', ובשלב מסוים היו חבר'ה שהעבירו הרצאות. היו כאלה שראו טלוויזיה לרגעים. הם שמעו את ההתקפות של צה"ל והיו מודעים לזה שקורה משהו בחוץ, אבל לא ידעו בדיוק מה".
מסוף השבוע האחרון הצטברו עדויות שמתחילות להרכיב את תמונת תנאי החטופים בשבי. התיאורים, שנשמעים בראיונות עם בני משפחות החטופים ששבו, מציירים תמונה מורכבת של תנאי כליאה שונים, יחס משתנה מצד השובים ותשובות מגוונות לשאלה "איך מעבירים למעלה מ-50 יום בשבי". בנות משפחת אנגל סיפרו שאחת החטופות ששהתה איתן ידעה לקלוע צמות, והשעות עברו כשכל הנשים עוברות תחת ידיה בתור. אסור היה לבכות או לדבר, והתקשורת היחידה עם החוטפים הייתה טכנית: "מים", "אוכל", "שירותים".
לפי מה שמספר בנה של דיצה היימן (84), גדעון, אפילו תקשורת מינימלית כזו לא התאפשרה לה. "החוטפים הובילו את אמא שלי לעליית גג של מבנה לא גמור בתוך עזה. היא הוחבאה שם לגמרי לבד, בלי עוד חטופים, והייתה לכודה בתוך המבנה. בקור, בלי מים זורמים, חשמל ועם מעט מאוד מזון. לא אפרט לגבי ההיגיינה שהייתה שם. תחשבו על הכי גרוע שאפשר – אז יותר מזה", הוא מספר. "פעם או פעמיים ביום הגיע אליה אחד החוטפים, הגיש לה אוכל והלך. במשך כל הימים האלה היא לא קיבלה שום טיפול רפואי, והיא גם לא יכלה לבקש, כי החוטפים לא דיברו עברית או אנגלית".
איך היא העבירה את הימים?
"היא הכינה לעצמה מעין לוח שנה, וככה ידעה כמה ימים עוברים מאז שנכנסה לשבי. המקום הזה הוא גזר דין מוות. החטופים, בעיקר הפצועים והקשישים שבהם, מובלים אל הגרדום. כל יום מחדש הוא סכנת חיים עבורם".
פחדתי שהחוטפים יצליחו להרוס את אמא שלי
ויש גם תיאורים מעודדים יותר של משוחררים שמספרים על תנאים ראויים יותר. מעיין סיגל קורן, בתה של קרלה מרמן (63), אחייניתה של גבריאלה ליימברג (59) ובת דודה של מיאה ליימברג (17), ששבו שלושתן אחרי 53 יום, מספרת שהשלוש חזרו במצב טוב, יחסית. "הפחד הכי גדול שלי היה שהחוטפים יצליחו להרוס את אמא שלי. אמא שלי היא האדם הכי אופטימי, חיוני ואוהב אדם בעולם, ופחדתי שהיא תחזור כבויה. להפתעתי היא חזרה אלי בדיוק אותה אמא, שזה מטורף. אני מרגישה שאני חווה נס".
נשות המשפחה מטופלות כעת במלונית של בית החולים תל השומר. "הן לא ירדו במשקל ונראה שהן אכלו בסדר גמור ושבסך הכל דאגו להן יפה", מספרת סיגל קורן. "אני מרגישה שעם כל ביש המזל, שהן נחטפו והיו בשבי, היה להן מזל גדול".
הן שמעו את ההפגזות של צה"ל?
"כן, כל הזמן. הן אמרו שזה היה בלתי נסבל ומפחיד בטירוף".
איך הן העבירו את הימים שם?
"אמא שלי עשתה לעצמה כל יום התעמלות, הזיזה את הגוף ועשתה מתיחות. היא מספרת שהיא שיחקה עם השובים שלה איקס עיגול ועם החטופים האחרים ארץ-עיר. היא למדה כמה מילים בערבית והצליחה איכשהו לתקשר עם החוטפים כשהייתה צריכה. מיאה מספרת שהיא כל הזמן דמיינה את רגע השחרור וחשבה הרבה על החברים שלה מהכיתה. חוץ מזה, מיאה הייתה עסוקה בטיפול בבלה הכלבה. היא מספרת שהכלבה חיזקה אותה מאוד".
כשהמחבלים נכנסו לממ"ד ב-7 לאוקטובר ומצאו בו את בני המשפחה, מיאה החזיקה את בלה הכלבה. "החוטפים היו בטוחים שמדובר בנערה שמחזיקה בובה של כלב", מספרת סיגל קורן, "רק כמה שעות אחרי החטיפה, כשהם היו כבר עמוק בתוך עזה, בלה זזה והם הבינו שמדובר בכלבה אמיתית".
איך החוטפים התייחסו לכלבה?
"הם היו די בסדר עם זה. מיאה והחטופים האחרים הפרישו לה בכל פעם מהאוכל שלהם כדי שתאכל, ואת הצרכים היא עשתה כמו כולם, בשירותים. לא היה אפשר לקחת אותה לטיול, אז הרגילו אותה לעשות פיפי וקקי בתוך השירותים".
בשידורים שהועברו ברגע השחרור של מיאה אל רכב הצלב האדום נראה מחבל חמאס כשהוא פונה אל מיאה וזו עונה לו, ומדינה שלמה הסתקרנה מה היו חילופי הדברים. "החמאסניק הזה לא הכיר את מיאה ולא ידע על בלה", מספרת סיגל קורן. "כשמיאה ירדה מהמכונית הוא שאל, 'מה זה הכלב הזה?', והתכוון לקחת את בלה ממיאה. מיאה עשתה לו סימן של, 'לא, זה שלי מהבית', ולא שחררה. כשמדובר בבלה, מיאה לא רואה בעיניים".
לעשות פיפי בלי לבקש רשות
משפחת אנגל, כך כתבנו כאן לפני חודש, היא אחת המשפחות הכי שמחות בקיבוץ ניר עוז. אל הבית של קרינה ורונן ושלושת ילדיהם – מיקה, יובל וטום (20), היו מגיעים חברים בלי הזמנה. גם עכשיו, כשהאם ושתי הבנות מתאוששות מהתקופה הארוכה בשבי, האווירה מתובלת בבדיחות שחורות. "אתמול מיקה קמה לעשות פיפי ואמרה, 'איזה כיף זה שפשוט אפשר לעשות פיפי בלי לבקש רשות'", מספר אנגלברט. השבוע גם הגיע לבית החולים הראפר "טונה", ששמע על המעריצה מיקה ולא יכול היה לסרב להופעה פרטית.
רק כשחזרו הבינה המשפחה שקרינה והבנות לא שהו יחד בכל התקופה. "קרינה נחטפה על אופנוע והבנות נחטפו ברכב", מספר אנגלברט. "היא עשתה הכל כדי להשתחרר, הפעילה את כל הכוח שלה כדי שהאופנוע יפול והיא תוכל לברוח, היא נשכה את המחבל שנהג וניסתה להשתחרר מהלפיתות שלהם. עד עכשיו יש לה שריטות בידיים".
במשך 23 יום הוחזקו הבנות בנפרד מאמן. מיקה ויובל, שנפצעו בעת החטיפה, הועברו לבית חולים בעזה, ואילו קרינה הוחזקה לבד ולא ידעה היכן הבנות. "למיקה היה, כנראה, שבר שהתאחה לא נכון, אבל עכשיו היא עוברת טיפולים ומצליחה ללכת. יובל נפצעה יותר קשה ועברה מספר ניתוחים בבית חולים בעזה. הם לא עשו עבודה טובה מדי, ועכשיו יש לה זיהום. כרגע היא מטופלת ואנחנו מקווים שהיא תהיה בסדר ותחזור לחוג הסוסים שלה", אומר אנגלברט.
במשך האשפוז והניתוחים בעזה תפקדה מיקה כמבוגר האחראי. "מיקה מדהימה. היא לא התביישה וחקרה את השומרים על הכל, מה עושים ליובל, איך מטפלים בה, אילו תרופות נותנים לה. אתמול האחות באיכילוב באה לקחת ליובל דם, ומיקה כבר ידעה להגיד באיזה יד הווריד הטוב. יובל ילדה בת 11, היא עברה תופת ומיקה החזיקה אותה ושמרה עליה. מדהים לראות את הכוחות שלהן. הן אספו אחת את השניה וככה הן שרדו. היצר ההישרדותי שלהן מטורף, פסיכי. הכוח שהיה לבנות האלה, ברגעים הכי קשים, זה להתפעל".
קרינה, שהייתה בגפה בשבועות הראשונים, הפעילה לחץ על החוטפים. "היא נדנדה לשובים שהיא רוצה להיות עם הבנות. היא לביאה והיא הציקה להם, שאלה איפה הבנות שלה. השובים זילזלו בה כל הזמן ואמרו לה, 'תל אביב'. אחרי 23 ימים היא כנראה הצליחה לשבור אותם, והם חיברו ביניהן. קרינה סיפרה שבתקופה שהיא הייתה לבד היא הייתה רק בוכה, אוכלת וישנה".
בהמשך שהו האם והבנות יחד בחלל מתחת לאדמה עם חטופים נוספים. "לקרינה יש משקפיים והם לקחו לה אותם, היא הייתה בלי משקפיים כל הזמן הזה", מספר אנגלברט. "הן ישנו על הרצפה, על כסאות, על דברים שהיו זרוקים על הרצפה".
הן ידעו כמה זמן הן נמצאות שם?
"לא. יובל אמרה שאחד הדברים הכי מעצבנים היו שאף פעם אי אפשר היה לדעת מה השעה".
היו אלימים כלפיהן?
"נגד הבנות לא, אבל בנים מגיל עשר וצפונה חטפו מכות, כדי 'לדכא' אותם שלא ימרדו".
קרינה החלימה מסרטן. היא קיבלה את התרופות שלה?
"לא. המטרה שלי כרגע היא שכל העולם יידע שהצלב האדום הוא ארגון ניאו-נאצי שלא רואה את היהודים ואת עם ישראל כאנשים שצריך להציל. הם לא נקפו אצבע עבורנו".
הן ידעו שהן עומדות להשתחרר?
"עד לרגע האחרון שיחקו להן בראש. אמרו שמשחררים חלק וחלק לא, לא ידעו מי יוצא ומתי. קרינה אמרה שאחת הבנות צעקה שהיא רואה מכוניות של הצלב האדום, וקרינה לא האמינה עד שהיא לא נכנסה לרכב".
ביום שלישי האחרון, בפעימת השחרור הרביעית, שוחררו קרינה, מיקה ויובל יחד עם שמונה חטופים נוספים. מיקה יצאה ממכונית החמאס ראשונה, כשהיא מחזיקה בידיה את אחת התאומות של שרון קוניו. אחרונה יצאה יובל, כשהיא מובלת בכסא גלגלים על ידי איש חמאס. "לראות את מיקה עם אחת התאומות עשה לי טוב, אני יודע כמה היא אוהבת ילדים. היה לי קשה לראות את בן העוולה הזה מסיע את יובל על כסא גלגלים כמו איזה אחות רחמניה כשהוא אוחז בקלצ'ניקוב".
ברביעי האחרון הגיעה לבית החולים אורחת מיוחדת, הכלבה מאפין ששרדה את התופת וחיכתה לאנגלים בביתו של הדוד דייגו. "האמת שהילדות ראו את הכלבה שלהן וקצת התבאסו", הוא מספר. "הן ציפו שהכלבה תרוץ אליהן כמו בסרטים, אבל היא פשוט הייתה בהלם, באמוק, קפצה על המיטה ולא נתנה להן את תשומת הלב שהן ציפו לה. אבל זה בסדר, אחרי ששמעתי שנחטפה כלבה לשבי אני שמח שלפחות מאפין נשארה בבית".