ב-7 באוקטובר התעוררו ניקולאי בלנדין וארוסתו טלי מהאזעקות, כמו כל תושבי הדרום והמרכז, ורצו במהירות לממ"ד בביתם. בטלפון שלו הוא ראה הודעות בקבוצה של העבודה שקוראות לכל מי שיכול להגיע לתחנת המשטרה. ניקולאי, שעובד כבר 7 שנים במשטרה, עלה מיד על מדים והודיע למפקד שלו שהוא בדרך לתחנה.
"מסמכות תפקידי יש לי מכשיר קשר צמוד ברכב, אני מדליק אותו ושומע את הזוועות שקורות שם", הוא מספר, "שוטרים צועקים 'יורים עליי', 'אני פצוע', 'מחבלים, הצילו'". ניקולאי לחץ על דוושת הגז ונסע במהירות לתחנת משטרת רהט, שבה הוא משרת כמפקד שיטור וקהילה להבים.
כשניקולאי הגיע לתחנת המשטרה, מפקד התחנה ג'יי אר דוידוב ז"ל כבר היה לבוש באפוד הקרמי שלו, אחז בנשק ארוך וביקש שיביאו לו את הרכב המשטרתי הממוגן: ניקולאי הבין שאין לו זמן לבזבז ורץ להצטייד בנשק, באפוד קרמי ובשתי מחסניות.
"נכנסתי לרכב הממוגן והתיישבתי במושב האחורי מאחורי הנהג, לידי ישב עמירם בוטבול, הנהג דוד אברמוב ובמושב המפקד יושב מפקד התחנה ג'יי אר שהסתובב אחורה ואמר לי 'ניקו, אתה הקשר שלי'. עוד לא הבנתי בדיוק למה אנחנו נכנסים ומה מחכה לנו בשטח, אבל אין ספק שמעולם לא דמיינתי שאני אהיה בסיטואציה כזו בכל שנות תפקידי כשוטר", נזכר ניקולאי בשיחה עם N12.
הרכב שחטפו המחבלים - והזיהוי בשטח
הארבעה התחילו לנסוע לכיוון אופקים: "כאשר הגענו לצומת אשל הנשיא אנחנו שומעים בקשר על רכב מסוג פג'ו כסוף עם בגאז' פתוח שנחטף ובו נמצאים מחבלים. נסענו מהר לכיוון נתיבות וכאשר אנחנו עוברים את נתיבות אנחנו מזהים את הרכב בנתיב הנגדי של הכביש", משחזר ניקולאי. המחבלים מיד קלטו את הרכב המשטרתי שלהם ונסעו במהירות לכיוון נתיבות, וכאשר השוטרים הגיעו לרכב שנמלט מהם הם הבחינו במחבל שכבר חוסל.
משם הם נסעו לאופקים. באחת השכונות נפתחת הדלת של הרכב הממוגן ואל הרכב נכנס סנ"צ דורון אלוני, שהכיר את המפקד ג'יי אר. "כולם אצלנו שאלו אותו אם יש לו נשק ארוך - והוא השיב שיש לו שני אקדחים, שהבן שלו ברעים והוא בא איתנו". הארבעה הפכו לחמישה, וכשהם הגיעו לתחנת הדלק אורים הצטרף אליהם גם שחף אהרון, מפקד פלגה טקטית של מג"ב. השישה החלו בנסיעה לכיוון רעים לעזור לפצועים מהמסיבה ושם התחיל הסיוט הגדול.
"למחבל נגמרה המחסנית, פעלתי מהר"
"פתאום עוקפת אותנו משמאל סוואנה לבנה ואחרי מספר קילומטרים קדימה היא מקבלת צרור ירי והסוואנה התהפכה לשטח, אני שומע את המפקד ג'יי אר צועק לנהג 'מחבל! תדרוס אותו!'", הוא מוסיף ומספר. נהג הרכב הגביר מהירות ודרס את המחבל והתנגש בטנדר לבן של המחבלים: "ואז מתחילים לירות עלינו צרור אגרסיבי של ירי אוטומטי לחזית החלון, כל יושבי הרכב התחילו לצעוק ואני תפסתי את הראש והתכופפתי עם הגוף למטה".
הכדורים שנורו לעברם חדרו את הרכב הממוגן, ודורון אלוני נפצע מהירי. "ראיתי מלא דם מסביב והבחנתי שלמחבל נגמרה המחסנית אז הבנתי שאני צריך לפעול מהר", נזכר ניקולאי ברגעים הדרמטיים. "פתחתי את דלת שמאל וראיתי את המפקד ג'יי אר רץ לכיוון השני כדי למשוך אליו את כל האש, הוא חטף צרור במקום, נפל והפסיק להגיב. לאחר מכן גילינו לצערנו שהוא נהרג במקום. עמירם יצא מהכיוון שלי ושנינו מכוונים את הנשק למחבלים שנמצאים על הגבעה מצד ימין של הרכב שלנו".
"חשבתי שאני מת, ראיתי את הסוף"
ניקולאי ועמירם החלו בלחימה מול המחבלים הרבים: "פתאום אני שומע את עמירם צועק 'רימון' ואז מיד שומע פיצוץ מסיבי לידי. מההדף עפתי על הרכב", ניקולאי התרומם מיד והמשיך בלחימה, אז עוד רימון נזרק לעברם: "פה חשבתי - זהו, זה נגמר. אני מת", מספר ניקולאי על הרגע הקשה, "ברגעים האלו הסתכלתי על כל מי שהיה איתי ברכב וחשבתי שלכל אחד שם יש משפחה וילדים ואני עוד לא זכיתי לילדים, וואלה אני לא משאיר כלום מאחוריי. זה ממש מה שרץ לי בראש, ראיתי את הסוף".
אך למזלם הרימון לא התפוצץ: ניקולאי פתח שוב באש לעבר המחבלים על הגבעה ומצליח להרוג את אחד מהם. "עמירם הסתובב אלי ואמר לי 'ניקו, חיסלת מחבל'. ואז זיהיתי עוד שלושה חשודים 200 מטר ממני. אני רואה שהם נכנסים לרכבים ומחפשים אנשים חיים לחסל אותם". המחבל קלט את החבורה ברכב המשטרתי והחל לירות צרור יריות לכיוונם: "התחלתי לירות וגם אותו חיסלתי. מעולם לא חשבתי שאהיה בסיטואציה כזו, הראש נתן פקודות לידיים וככה פעלתי וזה מה שעזר לי להתפקס".
המסע להציל את החברים והטנק השרוף
אך כאן לא נגמרה הסכנה: אחרי שחיסל את המחבל שמע ניקולאי מהחלק האחורי של הרכב המשטרתי מישהו צועק "אני פצוע". שם הוא מצא את שחף אהרון פצוע ברגלו: "סחבתי אותו לכיוון הטנדר שהתנגשנו בו ושם אני מסתיר את שחף ומתחיל לחבוש את רגלו בחולצה לבנה שמצאתי בבגאז' של המחבלים. בזמן החבישה אני קולט את הטנדר השני של המחבלים שעל הכביש כשהדלת שליד הנהג פתוחה ואני קולט שהמפתח נמצא שם, הבנתי שאני חייב לפעול".
ניקולאי סיים לחבוש את שחף ורץ לטנדר: "צעקתי לעמירם 'תביא את הפצועים' ואז רצתי לשחף וגררתי אותו למושב הקדמי ליד הנהג, כל השותפים שלי עלו במושב האחורי". ניקולאי הבין שמצד אחד נפלה לו הזדמנות להציל את החברים שלו, אך הרכב מזוהה כרכב של מחבלים: אם ייסע בחזרה כוח יס"מ יירה בהם, ולכן הוא החליט לנסוע לכיוון עזה.
בצומת רעים שוב הם חוטפים צרור יריות מסיבי, ועמירם נפגע מכדור. "סובבתי את ההגה שמאלה לתוך היער ולחצתי חזק על הגז. כשחזרתי לכביש הראשי אני קולט גופות על הרצפה, רכבים נטושים, הכול שרוף. הבחנתי מצד ימין בחניון ושם היה טנק, נסעתי לכיוונו וכאשר התקרבתי ראיתי שהוא שרוף. משם פרססתי ומיד נכנסתי לשטח חקלאי פתוח ושם נסעתי עם השביל".
"עוד נס קרה לי"
עשן שחור החל לצאת מהמנוע של הרכב שבו נוסעים החמישה, אך ניקולאי הצליח להגיע ליער קטן באמצע שטח חקלאי: "הוצאתי את הפצועים, דורון ועמירם צמודים אחד לשני, הנהג דוד אומר לי 'ניקו, אני פצוע ביד', לקחתי עוד חולצות מהטנדר וחבשתי את ידו, וניגשתי לשחף וחבשתי שנית את רגלו כשהוא צועק לי 'אני מתעלף'".
לפתע הגיע מסוק צה"לי, וניקו חשש שגם פה יש סכנה גדולה לירי דו-צדדי, "הבנתי שאני חייב לעשות משהו לפני שהחיילים במסוק מחסלים אותנו. זרקתי את הנשק, נפלתי על הרצפה ובעזרת היד שלי עשיתי סימון והתחננתי והראיתי לו את הסימן המשטרתי על המדים שלי". הטייס הבין את מאמציו של ניקולאי: "המסוק הסתובב, טס מטרים ספורים והתחיל להפציץ במקום אחר".
"אני מבין שכל הכוח שלי פצוע מירי ושאם לא יבוא חילוץ אני מאבד פה שוטרים, לפתע אני מזהה מצד שמאל טנדר טויוטה לבן נוסע לכיווני", הוא משחזר. "צעקתי לשוטרים שלי להסתתר, רצתי לשיחים, נשכבתי והורדתי נצרה כשאני מכוון לעבר הנהג. חשבתי לעצמי שאם מדובר במחבלים אני יורה בנהג והופך את כל הרכב. הזזתי את הכוונת שמאלה ולפתע הבחנתי בשלומי מלכה, שוטר ותיק שמשרת איתי בתחנת רהט, מכוון את נשקו לכיווני. שוב זרקתי את הנשק שלי על הרצפה, הרמתי ידיים ובסוף הוא לא ירה. עוד נס קרה לי".
רק לאחר שעתיים, החבורה חולצה לבסוף לתחנת משטרת אופקים ושם טופלו על ידי מגן דוד אדום. "שבועיים לא עיכלתי בכלל מה עברנו שם", מסכם ניקולאי את היום השחור הזה, "לא הבנתי את המשמעות של הפעולות שלי, ההרגשה הייתה שהייתי על אוטומט. רק אחרי שביקרתי את החברים הפצועים בבית החולים והם אמרו לי, 'ניקו, בזכותך אנחנו בחיים' התחלתי להבין. היום אני שלם יותר וגאה לשמור על המדינה ואם צריך אעשה זאת שוב".