בשבוע שעבר ישבו בסלון בשכונת נחלאות חבורת צעירים שצפתה - כמו כולם - בפעימה נוספת של שחרור חטופים מעזה. עבורם, המעמד היה כרוך ברגשות מאוד מעורבים: "זה עושה אותי מאוד אופטימי, כי אלו שמשתחררים הם במצב טוב", אומר דניאל עטיה אך חברתו טוהר סבג מודאגת. "זה מרגש, אבל לא מנחם. מרגיש שאת הגברים משאירים מאחור. קיבלנו דיווחים שהרבה חטופים מתים, וזה מדאיג", היא אומרת.
סבג ועטיה הם שניים מתוך חבורה ששורשיה הולכים שנים אחורה וכעת חסרה שניים מבכיריה - איתן מור ואליקים ליבמן. הם עבדו יחד בצוות האבטחה של פסטיבל נובה ברעים ובצוהרי אותה שבת שחורה נחטפו לעזה. בערב הזה, בסלון הקטן בנחלאות, היעדרם של השניים בולט במיוחד, ואיתו הגעגוע.
137 חטופים בעזה: השמות, התמונות והסיפורים
"צריך תמונת מצב על מה שקורה איתם, זה הכי מינימלי שיש. שלפחות ייתנו לצלב האדום לפגוש אותם. אבל מה קורה איתם? זה הדבר הכי מינימלי שיש", אומר שלם פדרמן, אחד החברים. "אנחנו מבינים שזה אסון לאומי ומתחברים גם למה שההורים שלהם אומרים, וגם מאוד דוגלים בזה", אומר החבר אליהו זימרס ומתייחס להוריהם של מור וליבמן, "אבל מצד שני מבינים שהם ילדים, משהו שהוא מעבר".
"היינו כתף תומכת, כל הזמן איתם"
משפחות מור וליבמן התבלטו כבר בשלב מוקדם למדי של המערכה להחזרת החטופים. כבר בשבוע הראשון לפרוץ המלחמה הציבו האבות - צביקה מור ואליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע - גישה שונה מזו שמוביל מטה משפחות החטופים. "בין אהבת בני לאהבת המולדת אבחר במולדת" אמר מור האב לערוץ 7 בסמוך לחטיפת בנו. התבטאות זו, יחד עם אמירות נוספות של שני האבות שהתנגדו לעסקאות, עוררו תרעומת רבה בימים שחלפו.
החבורה המגובשת והאוהבת הזו מהווה עבור איתן ואליקים מעין משפחה שניה. "אתן לך דוגמה - הם (אליקים, איתן ושלם) התגייסו לפניי לצבא", אומר זימרס. "הייתי בקו בגבול לבנון בסוף השירות שלי וקבוע יום חמישי הייתי מגיע לפה, ישר זורק את התיק שלי אצל איתן ולא היה אכפת לו. הייתי נזרק אצלו, ישן אצלו בחדר והכול ברור מאליו. הייתי ישן במיטה שלו גם בלי להודיע לו".
"כולם בקשר טוב עם המשפחות שלהם, אבל כולנו יצאנו מהבית בגיל צעיר וכולנו היינו בפנימיות. כשאני חוזר מהעבודה ביום רגיל, אני קופץ ישר אחרי עבודה, לשלם ואיתן", הוא מוסיף. "היינו נוסעים ביחד לשבתות בתל אביב ועולים לצפון, סתם פותחים קנטה (פינת בילוי זמנית בשטח - י.כ.) על הירדן. בסוף היינו כתף תומכת. כולנו פה, כולנו חיים פה אחד עם השני. אתה כל היום איתם. אי אפשר להסביר את זה".
"הוא התחיל עכשיו להשקיע בעצמו"
החבורה, בני 22 עד 24, נפגשו בשנות נעוריהם המוקדמות בקריית ארבע מכורתם. למרות הרקע הדתי של כולם, הם בחרו בנעוריהם להתרחק מהממסד הדתי - מי יותר ומי פחות. התגבשותה הסופית של החבורה הייתה בתיכון האקסטרני שבו למדו במסגרת פרויקט היל"ה של משרד החינוך. בשלב הזה השתלב בחבורה גם האגף הנשי - טוהר סבג וחברתה עדי אוחיון, שתיהן תושבות באר שבע. באותם השנים גם עברו לירושלים: עוד לפני הגיוס לצה"ל כבר שכרו לבדם דירות בירושלים והתפרנסו מעבודות מזדמנות.
כבר שישים ימים ממתינה חבורה שלמה מנחלאות לשובם. "לאיתן יש גם נפש של אומן", מספר פדרמן על שותפו. "אני לא יודע מה הוא תכנן אבל משהו אצלו השתנה לגמרי. הוא הפסיק לעשן, הוא התחיל ללמוד ערבית ולעשות יוגה, ממש התחיל עכשיו להשקיע בעצמו". המורה לערבית אגב, גם הוא מיוצאי קריית ארבע, והחבר'ה משתעשעים במחשבה שעכשיו לימודי הערבית גם משתלמים. פדרמן גם חושב לנסות ולהגשים חלום ישן - להקים יחד עם שותפו לדירה, כשישוב, בית קפה. החברים כולם מהללים את יכולת הכנת הקפה של איתן.
"מגיל 15 אנחנו עובדים במסעדות, אני ואליקים טבחים ואיתן בריסטה", מספר פדרמן בגעגוע. "עבדנו גם בגוש עציון ועברנו בין מקומות. ואנחנו עדיין קצת מתעסקים עם זה. היה לנו בבית ספר כל יום תקציב לאוכל. השתלטנו על התקציב ביחד והחלטנו שאנחנו עושים ארוחות. כל יום בבית ספר היינו באים, עושים קניות ומכינים ארוחות. אהבנו לצאת למסיבות בסופי שבוע. היינו מסתובבים, מבלים, הולכים לקולנוע ועובדים די הרבה".
"איתן בדיוק בשלב הזה של לחפש את עצמו. הייתי שומע הרבה על להתמסד, הוא התלבט אם ללכת לקשר רציני או לטוס", מספר זימרס. "אנחנו גם בתקופה של הטיול הגדול, והוא ואליקים חשבו ללכת לעבוד במלון בחו"ל ואז להמשיך משם למזרח. שלם ואני חשבנו אולי לטוס בכלל לדרום אמריקה".
"הגאון הכי מטומטם שאני מכיר"
ומה לגבי החבר השני שנותר בעזה, אליקים? "אליקים מצד אחד אהב אקשן, ולכן עבד כמאבטח. מצד שני גם מאוד-מאוד אהב לבשל, הוא היה יכול להכין לך את הכנאפה הכי טעים שיש", מספר זימרס. "אצל אליקים זה הגיע מהבית, הקטע של האקשן. אבא שלו קיבל את צל"ש הרמטכ"ל". זימרס מתייחס לפיגוע בציר המתפללים בחברון ב-2002, אחד הפיגועים הקשים והזכורים של האינתיפאדה השנייה. בפיגוע נהרגו 12 ישראלים, בהם מח"ט חברון אל"מ דרור וינברג ז"ל. אליהו ליבמן נפצע באותו פיגוע מירי והצליח לחסל כמה מהמחבלים. אחיו, שלמה, נרצח בפיגוע ב-1998. שמו האמצעי של אליקים, שנולד שנה אחרי, הוא שלמה - על שם הדוד.
"תמיד אני אומר לאליקים שהוא הגאון הכי מטומטם שאני מכיר", ממשיך זימרס שמספר כי ליבמן התכונן להתחיל בקרוב לימודי משפטים. "הוא אחד שמתנהג כמו טמבל, אבל בקטע טוב. הוא חריף וחכם, העורך דין של החבורה שלנו. פעם בצבא הוא אפילו קבל נגד שוטרת צבאית, ברמה כזו". חבר נוסף, אוהד מרוואני, נזכר: "עצרו אותו לחקירה בצבא והוא יצא מזה כי הוא פשוט גאון של פקודות מטכ"ל. במהלך התחקיר השוטרת צילמה את המסך של המחשב שלה ובצה"ל יש חוק, אף אחד לא יודע את זה, שאסור לצלם מסך צבאי. הוא קבל אותה וככה יצא מזה".
גורם מרכזי בחבורה הוא שלם פדרמן, שותפו של מור לדירה (ליבמן עבר לאחרונה להתגורר בתל אביב). פדרמן גם הוא בן לאב ידוע, פעיל הימין נועם פדרמן - מי שזכה לכינוי "דובר היישוב היהודי בחברון". דירתם של פדרמן ומור זכתה לכינוי "הכוך", זהו גם השם שנבחר לקבוצת הוואטסאפ של החבורה. "באתי עם עוד ידידה לראות את הדירה והיא אמרה 'אף אחד לא ירצה להיות בחדר הזה'. אז אמרתי לה, 'בואי נתערב ברגע שנכנסים לדירה אני נותן לאיתן לבחור חדר והוא בוחר את הכוך'. הוא הגיע והתאהב, הוא אוהב את הפינות הקטנות האלו", אומר פדרמן.
"זו דירה בלי חלונות, בגלל זה כל נחלאות קוראים לה 'הכוך', מספר זימרס. "בית קלאסי של נחלאות. אז באים כל ערב לשבת בחוץ, באות השכנות ומצטרפות. יש להם זקנה בת שבעים שקוראים לה אסתר והיא חולה על איתן". ועטיה מסכים: "היא כל יום בוכה בכניסה לדירה. אני שואל אותה 'מה איתך?', והיא עונה 'בסדר, מסכן איתן'. אבל אם אתה מעצבן אותה, אתה באמת מסכן. היא המקללת של נחלאות".
"עדיין יש אי ודאות"
פדרמן מהווה, יחד עם מור וליבמן, את הציר המרכזי של החבורה. כמו רבים מבין חבריהם גם הוא מגויס כעת ומוצב בצפון. עבור המפגש הזה הוא קיבל אפטר, לאחרים לא התאפשר להגיע. הוא עצמו גם היה אמור להיות במסיבה ההיא שנהפכה לגיא הריגה: אחיו הגדול אלקנה ניהל את מערך האבטחה באירוע וגייס את אליקים ואיתן. עבור אליקים העבודה כמאבטח הייתה עניין שבשגרה, עוד דרך להרוויח כסף בין עבודות מזדמנות. עבור איתן - העובד כבריסטה בבית קפה - עניין חד-פעמי.
"אני שומע שאח שלי קיבל כדור - ישר טלפונים, ותוך כדי מנסה לברר גם עליהם ובאותו רגע יש מלא שמועות וזה פשוט טלפונים כל היום", מספר פדרמן. "בצוהריים, בערך בסביבות שלוש, גיליתי שאח שלי בסדר, שהוא נמצא בבית חולים. ביום-יומיים האלה לא היה דבר כזה שלא היה עשר דקות רצוף שהטלפון שלי לא בשיחה עם מישהו. דיברתי עם אנשים שהיו שם וניסיתי לאסוף עדויות, דיברתי עם המשפחות, ובסוף הצלחנו להבין בערך מה הסיפור אחרי יומיים. ועדיין יש אי ודאות".
נחטפו ככל הנראה בזמן שסייעו לניצולים
בשעות הבוקר אליקים עוד שוחח עם אביו אליהו. האב, כאמור ראש מועצת קריית ארבע, נטש חופשה משפחתית בצפת והגיע בתוך מספר שעות למתחם המסיבה כשהוא חמוש בכדי לסייע לבנו. ליבמן האב וכמה אנשים שסייעו לו הצליחו להגיע למיקום המדויק שבו היו אליקים ואיתן, אבל זה היה מאוחר מדי. בשלב הזה הם כבר היו ככל הנראה בעזה.
בשעות הצוהריים התקבל דיווח שהם נראו עושים דרכם מחוץ לאזור המסיבה והולכים לכיוון קיבוץ רעים. לפי הדיווח, שניהם כבר הגיעו לשטח שנחשב בטוח - וחברי הקבוצה נרגעו. אבל זמן לא רב לאחר מכן, אחרי שבדקו ברשימות המאושפזים בבתי החולים, התברר כי גם איתן וגם אליקים אינם רשומים באף אחת מהרשימות המוסדרות. גאוות החברים היא שליבמן ומור נחטפו ככל הנראה בעת שעסקו בפינוי גופות וסיוע לכמה מניצולי המסיבה.
בימים שלאחר מכן החברים עוד חשבו שאיתן ואליקים התחבאו במקום כלשהו. כל דיווח על קבוצה נוספת שצצה הפיח בהם תקווה מחודשת. אך ביום רביעי, ארבעה ימים אחרי השבת השחורה, כבר הוכרזו השניים כנעדרים. מאז הם בעזה כבר חודשיים, וב"כוך" מחכים לכל פרט מידע עליהם ומקווים לחזרתם, גם אם המתווה להחזרתם נראה כי הולך ומתרחק.